להצדיע להם

הדעה האישית הזו אולי תעצבן כמה אנשים באופוזיציה, אך המילים חייבות להיאמר, כבר שבע שנים שהעיר אשקלון יודעת לכבד את בניה בטקס הכי מרגש שיש, ולא משנה מה היה או מי ראש העיר, מאז שהשתנה הקונספט הנהלת העיר מעניקה כבוד ענק לחללי העיר ולמשפחותיהם ואני כאן בכדי להצדיע להם

השנה נבצר ממני להיות בטקס העירוני באשקלון, אם לדייק הגעתי לקראת הסוף, בגלל מחויבויות קודמות שלי במקום עבודתי בעיר אחרת, אני הפקתי עם תלמידיי את מסכת הזיכרון בעיר קריית מלאכי, ועד שהגיע זמנם של תלמידיי לעלות על הבמה, צפיתי בטקס של אשקלון, בעוד שבעיר אחרת היו עסוקים בנאומים והנציחו את הישן והמאוס, באשקלון כל פעם הפתיעו, משנה לשנה אני מרגישה שזה מרגש יותר, שילוב של אומנים מן השורה הראשונה עם אומני העיר, שילוב של סרטים עם תלת מימד, והכל כל כך מרשים וכל כך מושקע, אולי המנחה היה קצת טכני מידי ונטול רגש, אך בכל זאת, הייתה חשיבה גם עליו, בכל זאת, כמה אפשר רק יוסי טל, צריך להתקדם מעט, את האמת, חשבתי שטל פרש מתפקיד ההנחייה אך הופתעתי לראות אותו למחרת בטקס לזכרם של נפגעי פעולות האיבה, כנראה נגמר התקציב שם להנחייה חיצונית.

כאן יש לזכור מי היה זה שהחליט להחליף במה ולהפיק טקס ברמה של הר הרצל, זה היה איתמר שמעוני בשנתו הראשונה כראש עיר, אני שמחה שהבאים אחריו השכילו להמשיך את הרעיון ובהחלט מעניקים המון כבד לגיבורי העיר שלא ישובו עוד. אני לא יודעת כמה זה עולה, וזה גם לא מעניין כל כך, משום שלהנצחה אין מחיר, אני רק יודעת שכך היה צריך לעשות כבר לפני שנים רבות, טקס של שעתיים ומרתק עד הדקה האחרונה, למרות הקור, למרות העייפות, אנשים ישבו והאזינו, ולמחרת, לכל הורה בבית העלמין המתין זר על קברו של הבן, עוד רעיון של ראש העיר הנוכחי, תומר גלאם, לציין באופן אישי כל חלל וחלל. אם תשאלו אותי מה עדיף, במות או הנצחה, אני אומר הנצחה, כי בהחלט מגיע להם. הקורונה העניקה לנו המון זמן למחשבה, אולי גם צפינו לא מעט בסרטי נופלים בשנה שעברה, דבר שגרם לנו להבין יותר מכל, עד כמה המשפחות השכולות זקוקות לכל רגע של הנצחה ומחווה לזכר יקיריהם, אני לא מאחלת לאיש לעולם להצטרף למשפחת השכול, לא של חללי צה"ל ולא של נפגעי פעולות האיבה, אך מתנחמת בעובדה כי חללי העיר זוכים לכבוד של מלאכים. אני יודעת כי מאחורי הקלעים ישנם לא מעט אנשי מקצוע שדואגים לכל פרט ופרט בערב כזה מורכב, אני יודעת כמה זה קשה, אני מפיקה כל שנה טקס בבית הספר ויומיים קודם אני כבר עם מיגרנה ולחוצה איך ייצא ושהכל יעבור חלק, ומשום מה, ביום הזיכרון, יום כל כך יקר לליבי, אני מרגישה שהכל זורם לי חלק, משום שההשקעה שלי ביום זה מגיעה עמוק מתוך הלב, וכשאתה נותן את כל הנשמה שלך במשהו, הוא יוצא הכי טוב שיש. אני בטוחה שהנשמה של כולנו יוצאת אל החללים ומשפחותיהם ביום זה, רק חבל שרק יום אחד בשנה אנו זוכרים להיות כל כך מאוחדים.