הימים הללו של ציוני זיכרון ממלכתיים כל פעם מחדש מעלים בי המון תהיות וסוג של נחמה, שזכיתי להנציח אותם ולא להיות חלק מהם, אך לאחרונה עם כל השסע החברתי הקיים במדינה, אני מרגישה שאנו לא רחוקים משואה נוספת, כנראה שצריך להרגיש ממש רע בכדי להעריך את הטוב
בכל פעם בתקופה הזו, אני משתדלת לעצור רגע, לחשוב על ההסטוריה של העם היהודי, אך יותר על ההיסטוריה של ארץ ישראל, איך מדינה כל כך קטנה עברה כל כך הרבה, מלחמות, פיגועים, אסונות, ממשלות, מה לא, ולפעמים נדמה לי שלא באמת זוכרים איך היא נולדה ומה היו חבלי הלידה שלה בדרך, במקום זאת, עסוקים במלחמות אגו, כבוד ושנאת חינם, הייתי רוצה פעם שכל אלו שחרפו נפשם למען הארץ הזו יתגלו לכל אלו שחושבים שיש להם מונופל על החכמה וידגישו להם עד כמה הם אנשים קטנים, לא ייתכן שכבר חמש פעמים לא מצליחים להרכיב ממשלה יציבה כי יהודים לא רוצים לשבת עם יהודים, ראיתי השבוע מספר סרטים על השואה, מצחיק עד כמה אנו באמת חיים באופוריה, הרי בגרמניה של היטלר, יהודי היה יכול למות רק עם יהודי, כולם היו אותו דבר, כנראה שרק בשנאה אנו נחשבים לדם אחד. היום, 80 שנה אחרי, כאילו לא למדנו כלום, אנחנו מעדיפים דם מוסלמי מדם חרדי, שונאים את מי שדעותיו שונות משלנו, מבזים את המנהיג שלנו, ובזים לו למרות שכל העולם מגדיר אותו עילוי, החרדים שונאים את הקהילה הגאה, הקהילה הגאה שונאת את החרדים כי הם חשוכים, האשכנזים שונאים את המזרחיים, הימין שונא את השמאל ואין שום דבר שהוא קרוב לקונצנזוס.
הפוליטיקה כבר מזמן הפכה לסוג של קרקס, אמון הציבור בבית המשפט ובמערכת החוק נחלש והתקשורת חופרת השכם וערב על הפוליטיקה. אפילו טקס הדלקת המשואות כבר פחות מרגש משנים עברו, ברור אם נשיא המדינה מתעלם מראש הממשלה בטקס הזה, אז איזו גאווה עוד נשארה ממנו, בטח כל החללים הטמונים בהר הרצל מתביישים במדינה שנהיית רק בת 73 שנים וכל כך מורכבת ושסועה, ובכל יום שואה אני מתפללת שיהיו כאלה שירימו את הראש ויבינו שמה שיש לנו היום זה החלום עליו חלם כל יהודי בבלזץ, באושוויץ, בטרבלינקה, בסוביבור, בחלמנו, בוורשה, במאידניק, בלודג'. היום אם כלב עובר התעללות כל הרשת גועשת ורועשת, אז אולי לא הייתה רשת חברתית, אך הייתה ללא ספק רשת שתיקה, 6 מליון והעולם שתק. ישנן המון סיבות בתנ"ך בדיעבד על אירועים קשים שמתרחשים במציאות, יום אחד אמר לי יהודי חכם כי לפני עליית היטלר לשלטון, יהודי אירופה חיו טוב, אף אחד מהם אפילו לא חלם לעזוב את מדינת הולדתו למען הגשמת החלום הציוני, הם היו עשירים, החזיקו בתפקידי מפתח במדינה שלהם ונראה היה כי אף אחד לא באמת יתעסק איתם. כמו שתגידו היום שרי אריסון או יצחק תשובה. וכשהגיע היטלר ואיתו החוק הארי, כבר הכסף והמעמד לא באמת היו פקטור, היו כאלה שראו עצמם יותר גרמנים או יותר פולנים מאשר יהודים, אך זה לא ממש עזר להם, כי אל המוות צעדו רק יהודים. וזה משהו שאנו צריכים לזכור ולשנן כל פעם מחדש, אף עם אחר לא ידאג לנו אם אנו לא נדאג לעצמנו, קל לנו להביע חמלה על כלב ולא על מישהו מאיתנו, והשואה הייתה סימן מבורא עולם כי לא לעולם חוסן, אסור לנו לשכוח את השורשים שלנו ואת הענווה שלנו שאנו למעלה, לזכור תמיד את אלו שלמטה ולא להתעקש כל פעם לשנוא ולגדף. אם אירועי יום השואה לא עשו זאת, נקווה שאירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יחלחלו יותר – שבת שלום.