התפשטות נגיף הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים, אולי מעט שאננים, אך הגרוע מכל זה שאנו מבינים שאנו לא מסוגלים להיות יותר מכמה שעות בבית, לבד או עם המשפחה הגרעינית, מה קרה לנו במרוץ השנים שהפך אותנו לעבדים של הזמן?
אנחנו מרותקים לבית, בואו נקרא לילד בשמו, מרותקים, כפי שההורים מענישים את ילדיהם שהפרו את הכללים, כך אנו היום, מרותקים, אך לא משום שהפרנו את הכללים, אולי בגלל שכמה אנשים שחזרו מטיול הפרו את הכללים והיום כולנו "נענשים" בגללם, אנו מבודדים מחברים, מההורים שלנו המבוגרים, משגרת יומנו ומכל מה שהיינו מורגלים לעשות בעבר, נכון שישנם כאלה שעוד לא לקחו ברצינות את הנחיות משרד הבריאות, ורואים בדרישה לבידוד סוג של חופשה שארגן להם הוירוס והם ממשיכים להסתובב ולסכן אותנו, אך מרבית העם לדעתי כן ממושמע, הבעיה שהוא מפוחד ומשועמם, ונגד זה אין שום תרופת פלא, בכל זאת, לך תכלא אומן שהיה רגיל בלילות להופיע, בימים לישון ולראות את ילדיו בסופי שבוע, לך תגיד לו עכשיו אין לך לאן לצאת, שב ותשלים פערים עם ילדיך המשועממים שמתעוררים בשבע בבוקר ומחפשים תעסוקה. לך תגיד לאיש הייטק שלא מרים את הראש מהמחשב, קום תנוח, אין לאן למהר, הכל מושבת, ולך תגיד למישהו שכל היום בריצות וסידורים כי הוא "איש חשוב", עצור, לך שב בבית אין למה למהר? עד מתי? אין איש יודע. דבר כזה יכול להכניס אנשים לסוג של דיכאון סמוי, אך אם זה לא מספיק, התקשורת לא מפסיקה להפחיד, להלחיץ ואתה לא באמת יודע כיצד להתגונן, אנחנו, תושבי הדרום, רגילים לשגרת חירום, היא מגיעה אלינו לפחות פעם בחצי שנה, אנחנו יודעים להיות בסמוך למרחבים מוגנים, ויודעים שזה לא ימשך זמן רב ובמקביל יודעים שמישהו נלחם למעננו, כאן אין לנו תשובות, אנו נמצאים באי וודאות, איש לא יודע מי נדבק ומי לא, איש לא יודע מי ימות ומי יחיה, איש לא יודע כמה זמן זה יימשך, והכי גרוע, איש לא יודע איך באמת נתקיים פיזית אם זה יימשך יותר מידי זמן, מי יפרנס את העצמאים? מי ישלם לשכירים? והאם התשלומים והחובות באמת ימתינו, ואם כן למתי? הלחץ הזה בתוספת הבידוד מכניס אנשים לפאניקה שמאוד קשה לצאת ממנה. לעיתים אנשים בכדי לשכוח את הצרות יוצאים למפגש עם חברים בבר שכונתי, שותים כוס של בירה, מזייפים קצת בקריוקי, רואים אנשים וזה נותן להם חיזוק נפשי לשבוע, כאן המציאות מרחיקה אותם מן הסביבה, דורשת מהם להימנע ממגע וחום, ואיש לא יודע מה יהיה מחר, והעובדה שזו תופעה גלובלית, כלל עולמית, לא מרגיעה אותך יותר. אם כן, מה אפשר לעשות? כיצד ניתן לעשות באמת לימונדה מהלימון החמוץ הזה שנחת עלינו רגע לפני חג החירות, כמה אירוניה. אז ראשית, אולי הגיע הזמן שנלמד להכיר קצת את עצמנו, בלי האנשים מסביב שמכירים אותנו בגלל מה שאנו עושים ולא באמת בגלל מי שאנו, בואו נלמד להוריד את לחצי היומיום הנלווים אלינו בשגרה, נאפשר לעצמנו לשבת יום שלם בפיג'מה, לקרוא, לשחק עם הילדים, אולי ללמוד לבשל, לחולי הניקיון, לנקות קצת יותר לפסח, ולאלו שכל הזמן ייחלו לחופשה אך אף פעם זה לא היה זמן מתאים בעבודה, הנה קחו לכם חופשה לנשמה, נכון אין בה דיוטיפרי ולא שלוש ארוחות ביום, אבל יש בה שקט, וזה לא עולה לך שקל.
הגיע הזמן אולי גם להכיר יותר את השכנים, להתחבר אליהם דרך המרפסות, כמו שהיינו עושים בעבר בשנות השמונים, ואל תדאגו, עברנו את סדאם, נעבור גם את זה, כמו שאומר המשורר רוז'ה חטב – תהיו אופטימיים הכל בשליטה.