שגרירים צעירים

מה הוביל חבורה של בני נוער שהיו שקופים במקיפים בעיר, לצאת ולשווק את 'אורט אדיבי', ביה"ס אליו הגיעו כאשר כבר איש לא האמין בהם? התשובה נמצאת בכתבה הבאה

שנת הלימודים הנוכחית תיכף מסתיימת לה וכבר בתי הספר נערכים לקליטה חדשה של תלמידים. בבתי הספר הטכנולוגיים בעיר זה קצת שונה, משום שהם ניזונים מתלמידים שהמקיפים מחליטים להעביר להם אם בכלל. לאחרונה, בגלל שיטת הערכה חדשה, המקיפים לא ממהרים להעביר תלמידים ולעיתים משאירים אותם בכיתות לא מתאימות והילד בעצם הופך להיות נושא פאסיבי, הוא לא באמת נוכח בכיתה, מן הסתם גם לא ניגש למבחני בגרות ובסופו של יום מסיים בקושי עם תעודת תיכון המקנה לו 12 שנות לימוד. בתי הספר הטכנולוגיים קמו בכדי לתת מענה לתלמידים הללו, גם לימודי, גם מקצועי וגם רגשי. בשנים האחרונות, בתי הספר הטכנולוגיים יצאו ממשרד התמ"ת ועברו לפיקוח של משרד החינוך, כך שהם רשאים כעת גם להעניק תעודות בגרות. הם נלחמים מלחמה קשה על כל תלמיד, גם בכדי לקלוט אותו וגם בכדי להצליח איתו. נכון, כל בית ספר יש לו אג'נדה אחרת ואין לומר כי כל בתי הספר הטכנולוגיים הם אותו דבר ביחס, משמעת והשקעה. לכן החלטתי לשמוע קצת את התלמידים, כי הם השגרירים הטובים ביותר של מערכת החינוך. הגעתי לבית ספר 'אורט אדיבי' בשעת בוקר מוקדמת, במרחב שנקרא 'מרחב הכלה', המתינו לי מסביב לשולחן עגול עשרה תלמידים, מכיתות שונות ומגמות שונות, כל אחד בחר להגיע אלי ולא נבחר, הם רצו שמישהו חיצוני ישמע את הסיפור שלהם, פעם ראשונה הם מרגישים כי הם מייצגים את המערכת ולא שקופים במערכת. הם כל כך רצו לספר את סיפור ההצלחה שלהם. התחלתי לשוחח איתם ולכל אחד היה מה לומר, אך ניכר כי מכנה משותף היה לכולם, לכן התשובות גם היו תואמות פחות או יותר, אלין עשוש שנמצאת בלימודי יג' בהנדסת מכונות, ירין שמש שלומדת שם בתיכון, נהוראי עטייה ועוד אחרים ביקשו לספר את הסיפור האישי שלהם, והסיפורים היו מדהימים, בעיקר כששומעים אותם מפי בני נוער שדווקא בתיכון אין להם כל כך הרבה דברים טובים לומר על המורים שלהם, ודווקא ב'אדיבי' קורה משהו אחר, שונה, הם מרגישים שהם מייצגים את הבית הפרטי שלהם.

מה שונה כאן מבתי הספר שבהם הייתם?

המון, ראשית רואים אותנו, פעם ראשונה מישהו שם לב אם הגעתי או לא. הם לא מוותרים על אף ילד, גם בקורונה לא ויתרו לנו, הם מאמינים בנו יותר מאשר אנו מאמינים בעצמנו, לכן זה נותן לנו כוח רצון אדיר לקום ולהאמין בעצמנו גם.

נהוראי עטייה, היה בין התלמידים הבולטים בשיח, הוא סיפר כי לא הצליח למצוא את עצמו בשום מסגרת לימודית, "הלכתי לשמרית הקב"סית אמרתי לה תעזבי אותי אני לא רוצה ללמוד לא טוב לי. לאבא שלי כבר נשרו כל השערות מהראש בגללי, הוא היה מודאג. כאן ידעו להתמודד עם הקשיים שלי, אני מאוד אוהב לעבוד עם הידיים, זה מרגיע אותי, וכשהתחלתי לחוות הצלחה, הבנתי שאני מסוגל, ואז השקעתי יותר, מנכ"ל רשת אורט העניק לי מלגה ללימודי המשך ושנה הבאה אני מתחיל ללמוד הנדסאים כאן במכללה, אני יוצא החוצה כבר עם מקצוע ותעודת בגרות, מה רע בזה? את כל זה עשיתי בקצב שלי, בהכוונה נכונה, בבית ספר מקיף גדול, לא באמת היה לי סיכוי."

ובכל זאת, עדיין קיימת סטיגמה על תיכון טכנולוגי לא?

את הסטיגמה ראשית מייצרים המורים במקיף, שכל הזמן מאיימים עליך אם לא תלמד תלך לאדיבי, אני אומר, זה לא איום זו הצלה. גם החברים שלי אם אומרים לי משהו על אדיבי אני אומר להם, נראה מה ייצא מכם ומה ייצא ממני. 

הסיפורים של כולם כמעט דומים, כולם היו שקופים והחלו לפרוח ב'אדיבי', כולם עם מטרה לסיים את ביה"ס כהנדסאים ולא רק עם תעודת בגרות ומקצוע, כולם מעריכים בצורה בלתי רגילה את המורים והמנהלת, ואפילו אלו שהגיעו לשם רק למכללה אומרים את אותו הדבר, "אמא שלי הגיעה לביה"ס לראות אותי מנחה את טקס ההנדסאים ודיברה עם המורים," סיפרה סטודנטית של מכללת אדיבי, אסתר רוזנשטיין, "המורים היו כל כך סבלניים אליה ולשפה שלה, כי קשה לה עם העברית, במקיף הקודם כמעט ולא התייחסו אליה בגלל זה, גם היו אומרים לי אל תתרגמי אותה, היא אמרה לי המורים כאן ממש ממש טובים, גם במקיף הקודם היו לנו מורים טובים, שלא תחשבו שב'אדיבי' יש מורים שונים מהמקיף, משהו אחר בהתנהלות הכוללת של ביה"ס שונה, אולי בגלל מספר התלמידים, אולי בגלל שיטות חינוכיות אחרות, אנחנו לא יודעים כיצד להסביר את זה, אך כאן, באמת טוב לנו."

ואתם לא רוצים לומר לי שאין כאן תלמידים שנשרו, או שנהגו באלימות?

בכל בית ספר יש אלימות, בכל בית ספר יש נשירה, במקיפים הגדולים אפילו יותר, אם ילד נשר אחרי כל מה שקיבל כאן זו כבר בעיה שלו, אתה לא יכול לעשות הכל בשביל תלמיד אם הוא לא רוצה לעזור לעצמו, גם אנחנו, אם לא היינו רוצים לעזור לעצמנו, לא משנה עד כמה היו דוחפים אותנו, לא היינו מצליחים.