אני זוכרת כשנרשמנו לכיתה א', זה היה כבר ברור היכן נלמד לא באמת גם שאלו אותנו, וההורים היו מרוצים, מה קורה עם הזמן שבתי הספר הפכו להיות יותר חברות יח"צ ופחות בתי חינוך? ומי קבע שבית ספר אחד טוב יותר מהשני? דעה אישית זו באה במטרה לעשות להורים החדשים והנרגשים מעט סדר
כשהייתי בגן חובה, כל כך ציפיתי כבר לעלות לכיתה א', ידעתי בדיוק היכן אלמד – בי"ס מצדה, הוא היה הכי קרוב למקום מגוריי ולא חשבתי שהוא הכי טוב, פשוט לא באמת שאלו אותי, ולומר לכם משהו, דווקא היה לי נחמד, אף אחד ממוריי לא ניסה לרצות מישהו אחר, לא את ההורים, לא את הפיקוח, לא את המנהל ובטח לא את הפוליטיקאים. המורים עשו את עבודתם העיקרית שהיא חינוך והוראה, מי יותר טוב מי פחות טוב, אולי ישנן השגות על כך, אך בסופו של יום, לא משנה היכן למדנו, בין אם זה ב'נוף ים' בשכונת ברנע הנחשבת ובין אם זה ב'רותם' בשכונת שמשון הדלה. כשהגענו אל התיכון כבר מיינו אותנו לפי היכולות שלנו, וזה בסדר גמור, המורים היו מושא להערצה והחוויות הכי קטנות אפילו של טיול בגן הלאומי, נחרטו עמוק בליבנו, ואלו זיכרונות ילדות שכיף להתרפק עליהם. היום אני שומעת הורים לילדי כיתה א' שמתלבטים, באיזה בית ספר ה"גאון" הפרטי שלהם הכי ישתלב, ומלחמות הכוח מתחילות, עירוערים ומריבות, כל אחד חושב שביה"ס שהוא רוצה הוא הכי טוב וזהו מוסד שהופך את הילד שלו מממוצע לגאון, או שביה"ס ששיווק את עצמו כל כך טוב, מבטיח לילד עתיד שכולו ורוד. אני רואה כמה משאבים מוציאים מנהלים על מיתוג ביה"ס שלהם שאני לא מאמינה כאשת חינוך מה קרה פה. ממתי בתי ספר הפכו למוצר פרסומי שיש לשווק ולמשוך קהל? ממתי החינוך הפך למשהו שצריך למדוד אותו, ומי קבע שבית ספר אחד טוב יותר מהשני? אולי ישנם בתי ספר חדשים יותר, שמזמינים יותר, ובגלל שהם בצמיחה אז נוח להורים לרשום את ילדיהם לבתי הספר הללו, מבחינת מוגנות, אפשר להבין, גם אני המלצתי לאחייניות שלי לרשום את ילדיהם לביה"ס החדש ב'הרצוג', לא בגלל שהוא בי"ס חדשני, אלא בגלל שהוא צומח, אני מאמינה כי מקום צומח רוצה להוכיח את עצמו ויעשה המון בכדי להצליח. אך עד שההורים לא יפנימו כי ילד יכול להצליח בכל מסגרת חינוכית ועדיף שהיא תהיה משהו באזור שלו, אנו נמשיך לראות את התופעה של החיזור והפרסום. אני מרחמת על הדור הזה שלא זוכר כבר מה זה ללכת עם חברים כמה מאות מטרים לביה"ס, ובדרך לצבור חוויות, אני מרחמת על הילדים שההורים רוצים לתקן את מה שהם לא עשו דרך ילדיהם, אך יותר מכל אני כועסת על משרד החינוך, שמדרג בתי ספר, שמחלק פרסים בכל מיני ועדות מוזמנות שמגיעות פעם בשנה לביה"ס ל"הצגה" אחת גדולה ולא באמת מבינים מה קורה כשהם הולכים, ואני מרחמת על המורים והילדים שנמצאים בבתי ספר שמנסים כל היום למתג את עצמם. בתוך אחת הנמצאת בשני הכובעים, הבנתי משהו אחד מעניין, כי הפרסום הטוב ביותר של בתי הספר הוא ההצלחה של התלמיד, כשתלמיד מצליח בזכות ביה"ס ולמרות הקשיים שלו, הוא והוריו מדברים על ביה"ס, כשתלמיד הופך להיות שקוף בביה"ס עד כדי כך שהוא לא ממש מתאמץ לקום אליו בבוקר, כל הפרסום בעולם לא יתקן את העוול שנעשה לאותו תלמיד.
לסיום מספר עצות: לכם ההורים – נכון שהילד שלכם הוא היקר לכם בעולם, אך שום מוסד חינוכי לא יעשה עבורו יותר מהבסיס הערכי שאתם תתנו לו בבית, זה מתחיל בסבלנות שלכם אל הילד והצבת גבולות. לכם המנהלים – תפסיקו לרדוף אחרי פרסום וכבוד ויתרה מכך, אל תזרקו על כך את הכסף שאתם אמורים להשתמש בו בכדי לחזק את התלמידים שכבר אצלכם בשעות תגבור לתלמידים, הרי לשם כך אתם שם לא? ולמשרד החינוך אני מציעה שיפסיק לכמת במספרים ויתחיל למדוד בנשמות, כי אסור שהחינוך יהיה סוג של סטטיסטיקה במשרד של המנכ"ל. אז אל תמהרו לחפש מה המוסד החינוכי הכי טוב באשקלון – כי כולם אותו דבר, הילד שלכם ואתם עושים את ההבדל.