שיעור בחינוך

השבוע אשקלון זכתה בפרס החינוך הארצי, כבוד לראש העיר וראש מינהל החינוך, אך עד כמה הזכייה הזו באמת משמעותית לצוות החינוכי ולילדים? תתפלאו, כמעט ולא, ואם תשאלו אותי היא אפילו מעט מאיימת

בדרך כלל אדם שכותב על נושא מסוים והוא נגוע בו, הוא חייב לציין גילוי נאות, אז למען הגילוי הנאות אני מורה במערכת החינוך, אמנם לא בעיר אשקלון אך בהחלט במערכת, גדלתי וצמחתי במערכת העירונית ולימים עברתי ללמד במערכת אחרת. חייבת להדגיש כי בהחלט לעיר אשקלון יש במה להתגאות, ולי יש מוקדי השוואה, באשקלון ישנם מאות ואולי אלפי תלמידים איכותיים מאוד, בולטים בפרויקטים ארציים גם לימודיים וגם חברתיים. אין ספק שמנהל אגף החינוך, יובל זוזט, בעיר הוא עילוי, אני אישית מאוד אוהבת אותו, כולם זוקפים לזכותו את הפרס, בעוד אחרים כועסים כי ראש העיר לוקח לעצמו את הקרדיט, אך בואו נשים דברים על דיוקם, ראש העיר גלאם, היה היחיד שראה את הפוטנציאל החינוכי והניהולי של זוזט וקידם אותו בעוד שאחרים היו מביאים מישהו מבחוץ. עם כל הכבוד לשני הבכירים הללו, שאני בהחלט מעריכה, אני חושבת שההצלחה בחינוך נזקפת לזכותם של ילדים רבים, שמגיעים ממשפחות טובות, תומכות, ומפלסים לעצמם דרך לאיכות, אני לא יודעת עד כמה המורים הם מעצבי החינוך של אותם ילדים, הם יצליחו גם ללא לימודים, ראינו את זה השנה בזום. אני לא יודעת מה מדד פרס החינוך, עם כל הרעש מסביב, אני לא יודעת כמה תלמידים והורים היו מעורבים בו, וגם לא יודעת כמה המורים היו חלק. אני רק יודעת כי מה שבטוח הוא שהחינוך אסור שיהיה סוג של תחרות, או פרסים או מיתוג.

משום שבתחרויות הללו אנו מאבדים המון בדרך, אנו שוכחים שאנו מתעסקים עם נשמות, עם ילדים שהמטרה היא לבנות להם את האישיות, את הביטחון, ולהוציא אותם בגיל 18 להיות משפיעים בחברה ולא נטל עליה. אך אף אחד לא מודד בוועדות הפרס תהליכים, אף אחד לא רואה באמת את הילדים השקופים, ומניסיון מתוך מערכת, המון פעמים גם את המורים לא ממש רואים, כל החינוך הפך לסוג של תעמולה שיווקית ברשתות החברתיות, בעיתונות ובשלטי חוצות, מנהלים מודיעים על יום פתוח אצלם בבית הספר באמצעות שלט חוצות שעולה אלפי שקלים, שספק עם מישהו שנסע בכביש בכלל ראה אותו, מה קרה לנו? השתגענו? מנהל מעלה לעמוד הפייסבוק שלו תלמידים אוכלים גלידה וכותב – היום חילקנו גלידה, איזה יופי, ממש שיניתם את פני החינוך עבור הילד, נתתם לו גלידה. לא תקראו בפרסום מורה שמידי בוקר במשך שלוש שנים מעיר את התלמיד שלו לביה"ס, שדואג להשיג לו שיעורים פרטניים, הולך איתו לבתי קפה בכדי שישפוך את הלב, ויספר מה מציק לו, ואתם יודעים למה? כי אלו סיפורים של תהליכים ולא של תוצאות, לאף אחד לא אכפת מילד שעשה דרך ארוכה כל כך אם הוא לא נכלל באחוזי הבגרות העירוניים, את אף אחד לא מעניין מה קורה עם התלמידים אח"כ, מי דואג שלא ינשרו מהצבא, מי מכוון אותם באזרחות, כי את זה לא מודדים, וכל פרס כזה שמגיע, מדאיג אותי יותר, גורם לשאננות מסוכנת, אני מכירה כמה בתי ספר שזכו בפרס חינוך, ולאחר מכן איבדו את הדרך, אני מקווה שבאשקלון זה לא יקרה, ואת האמת, התלמידים בעיר לא זקוקים לפרס בכדי שיאמרו להם שהם הכי טובים, תעודת הבגרות כבר תראה להם את זה, הם זקוקים לעתיד טוב כאן, נקי מפשע, ושופע בתעסוקה, כשיהיה את זה, אני עצמי ארוץ לתלות שלט. עד אז, בינתיים שוב, מזל טוב ליובל זוזט, הפרס הוא שלך.