"גם אם אדמתי בוערת"
השבת השחורה של עם ישראל תיזכר לדורות, וייתכן אפילו ילמדו אותה בלימודי ההיסטוריה, אך מה שלא יצליחו ללמד, וכנראה שלא למדנו, הוא שהפילוג בתוכנו מחזק את אויבנו ומחליש אותנו, האסון שקרה לנו המחיש לנו את זה בצורה הכי ברורה שיש.
האסון הנורא שפקד אותנו ביום שבת בבוקר, והמספר הבלתי נתפס של הקורבנות ילווה את כולנו עוד זמן רב. בפעם הראשונה, אולי מאז קום המדינה שתושבים כבר לא מרגישים בטוח בבית שלהם, פתאום כבר פחות חשוב לנו ימין ושמאל, תפילות בכיכר דיזינגוף, רפורמה או מחאה. פתאום הכל מתגמד אל מול כל התלונות היומיומיות שלנו, פתאום אנו מבינים כי אם לא יהיה לנו בית, כל הדברים הללו לא יהיו רלוונטיים, הכל שולי כל כך. ופתאום אנשים מתעוררים ומבינים כי השנאה שלנו את אחינו, מזיקה רק לנו. האויב מתחזק, מבחינתו לא מעניין אותו אם את פעילת שלום או ימין קיצוני, מבחינתו מעניין אותך אם את יהודיה, בדיוק כמו במלחמת העולם השניה, כשהנאצים החלו ביישום ה'פיתרון הסופי' של יהודי אירופה, לא אכפת להם אם היית עשיר או עני, אם היית מקורב לממשלה או לא, הם רק רצו לדעת אם אתה יהודי, זה כבר היה מספיק בכדי לרצות לראות אותך מושמד. המלחמה הזו עוד תגבה מאיתנו קורבנות רבים, אני מאמינה שגם ננצח בה, אך מה יהיה ביום שלאחר המלחמה? כשמדינת ישראל תהיה פצועה, מוכה ושבורה? איך נתרומם מהמכה הזו? הרי עם כל השפע שהיה לנו לא הצלחנו להיות מאושרים ולשמוח בחלקנו וחיפשנו כל היום במה להתנגח. מה יהיה עכשיו? כל אחד מאיתנו צריך לעשות חשבון נפש ולהבין כי בסופו של יום יש לנו רק אחד את השני, העם היהודי, הנרדף שלא משנה עד כמה הוא יכניס לעצמו לראש כי טוב יותר בחו"ל וכי היהדות היא משהו שמסמן כפייה דתית, בסופו של יום, אם הוא לא יתאגד, הוא ימצא עצמו מפוזר שוב בגלות, נתון לחסדיהם של מדינות זרות, וחשוף לאנטישמיות שלא נגמרת, היא רק נעשית מתוחכמת יותר.
אולי ישנם כאלה שלא יסכימו איתי, אך אני מאמינה שקיבלנו מסר מבורא עולם להפסיק את מלחמת האחים בתוכנו, להבין שברגע הכל יכול להשתנות, ישראל שינתה פניה השבוע, כלום לא יחזור להיות כפי שהיה, זה לא זמן למצוא אשמים, ואת האמת, זה גם לא באמת יעזור לאף אחד, צריכים לאסוף את השברים, להתלכד ולהבין איך ממשיכים מכאן, איך הופכים לאנשים טובים יותר, לאנשים שמודים על המעט ולא מזלזלים בשפע, לאנשים שמפסיקים לקטר כל פעם על כמה קשה פה ועל כמה טוב בחו"ל, ולהבין כי המדינה שלנו, עם כל הדברים השליליים שיש לנו לומר על מנהיגיה, היא בסופו של יום הדבר היציב והחשוב ביותר שיש לעם היהודי, ולכן עם כל הכאב, ולזכרם של התינוקות והילדים שנרצחו בדם קר, אנו צריכים להמשיך קדימה עם המון תקווה לימים טובים יותר, אנו נקום מההריסות, נבנה ונתעצם, הלב היהודי הוא עצום, כבר נחשפנו אליו מתחילת הלחימה, ואני מאמינה כי עוד נדע ימים טובים מאלה. אני יודעת שיש כעת בארץ אלפי משפחות שחרב עליהן עולמן ואיבדו את היקר להם מכל, אין מילים לנחם אם ששכלה את בנה או בתה, גם הזמן לא ירפא זאת, אך נקווה שהמוות של הילדים הטהורים הללו לא יהיה לשווא ומה שנותר לומר הוא 'בדמייך חיי'. ובינתיים, עם כל הכאוס, הפחד והחרדות מהפיצוצים הנשמעים ללא הרף, קחו לכם דקה להתבונן על האנשים היקרים לכם שנמצאים סביבכם, תודו לאל על הקיים ותתפללו לשלומם של חיילנו שישובו בריאים בגופם ובנפשם.
טור דעה זה מוקדש לעילוי נשמתם של כל הקורבנות שנטבחו במערכה זו, יהי זכרם ברוך.