כבר 50 שנה, שיום הכיפורים עבור העם היהודי הוא לא רק יום הדין, אלא הוא הזיכרון לאותה מלחמת פתע עקובה מדם ששינתה את פניה של הארץ לנצח, 50 שנה ועדיין דנים בשאלה, מה היה אפשר לעשות אחרת, מי היה העיקש שלא קרא את המפה נכון, ולצד השאלות הללו, ישנן משפחות רבות שחיות עם האובדן יום יום, ישנן כאלה שהכירו אחת את השנייה בגלל הגורל המשותף, הסיפור של דליה ודוריס מאשקלון, הוא אחד מהם.
50 שנים למלחמת יום הכיפורים, פגשנו את הדמויות המתמודדות עם השכול הנורא בעקבות המלחמה ונפגשנו עם שתי נשים, דוריס יתים ודליה כחלון, שותפות גורל, ששכלו בן משפחה באותו היום במלחמה הנוראית, לשתיהן אותו סיפור טראגי, אותו מקום קבורה ארעי, אותו זמן נפילה, אותה גלויה שנשלחה אליהם רגע לפני שנהרג, ואותם חיים לצד שכול שלא חולף, "הכרנו בטעות ביום האזכרה של עמיחי ושל ג'ילברט והסתבר לנו שהם נפלו באותו יום בחווה הסינית בסיני. ואנחנו עושות אזכרה כל שנה ביחד. ג'ילברט ועמיחי קבורים בסמוך אחד לשני בחלקה ה' בהר הרצל." דליה מספרת ומוסיפה, "הכרנו בטעות בשירותים של התחנה המרכזית בירושלים היה חסר לה שקל כדי להיכנס לשירותים ואני הייתי שם על ידה ונתתי לה שקל . נפרדנו ונפגשנו שוב בכניסה להר הרצל וראינו שאנחנו הולכות לאותו מקום . זה היה משהו מופתי לפי דעתי זה היה יד הגורל כי. היא כל שנה עשתה אזכרה לבד ומאז אנו עושות ביחד. זו יד מכוונת שהפגישה בינינו." סיפורן של שתי נשים אשקלוניות, האחת איבדה אב, האחרת אח, והכעס על המלחמה שהתנהלה לא נכון וגבתה קורבנות מיותרים, עכשיו כשהסרט האמריקאי 'גולדה' משחק על מסכי הקולנוע בכל העולם דווקא בתקופה הזו, 50 שנה אחרי, הפצעים נפתחים והכעס אינו מרפה, "אמנם במותם ציוו לנו את החיים ומתו גיבורים, אך הותירו חלל עצום."
דוריס יתים (עמר)
דוריס, בת 58 מאשקלון עובדת עירייה באגף כבישים ותשתיות ומסייעת לתמר יוספי, אם לארבעה ילדים וסבתא לנכד אחד. אביה ג'ילברט עמר נהרג במהלך המלחמה בגיל 30 , הוא הותיר אישה, שלושה ילדים ואמא, היום כבר אין לו זכר של משפחה למעט שלושת ילדיו. דוריס הייתה בתו הבכורה של ג'ילברט, ובכל זאת הייתה רק בת 8 וחצי, מתחתיה היו עוד אח ואחות קטנים, "אני זוכרת את היום הזה, הייתה אזעקה, כולם ירדו למקלטים, אבא היה בבית כנסת, פתאום הגיעו לקחת אותו, הוא עלה הביתה להביא את התרמיל ואני בכיתי שלא ילך, כאילו הרגשתי שלא אראה אותו שוב. ושבועיים לאחר שפרצה המלחמה, בזמן הפסקת אש, נורתה אש ממטוס מצרי לכיוון שיירה שחצתה את תעלת סוואץ, בה היה גם אבא שלי, המטוס ירה פעמיים, בפעם הראשונה אבי ניצל ובפעם השניה הוא והרופא שהיה איתו נהרגו במקום, קברו אותו בקבר ארעי בקיבוץ בארי.
איך קיבלת את ההודעה?
אצלנו זה היה שונה, כולם ידעו לפנינו, אבא שלי היה מאוד מוכר כי היה לו עסק של סנוויץ תוניסאי, לכן כולם הכירו אותו, כולם ידעו בשכונה רק אנחנו לא. פחדו גם על סבתא שלי, כי היא התגוררה איתנו, היו לה רק שני בנים ואבא שלי היה מאור עיניה. אמא שלי הייתה בהריון, סבתא ואמא לא יכלו לשאת את האובדן, המערכת הטיפולית והתמיכה לא עבדה במקרה שלנו והכל התפרק, אמא לא קיבלה תמיכה והייתה עסוקה בהישרדות ולכן לא נותר לה מקום לחבק ולהכיל, אני הבנתי שאני צריכה לשרוד. שרדתי לבדי את תקופת הילדות והבגרות, ברגשי כעס על המלחמה הזו שפירקה לי את המשפחה, היה לי אבא מיוחד, כל מי שהכיר אותו אהב אותו, איש של נתינה וחסד, אמא נפטרה לפני שנתיים מאלצהיימר, היא כל חייה לא ממש חיה, היא דאגה שלא יחסר לנו דבר מבחינה חומרית, אך מבחינת אהבה ותמיכה, היא לא הייתה שם. גדלתי לצד הסיפורים, לבני הבכור קראתי מאיר שמואל, כי הוא מאיר את שמו של אבי, אני יודעת שיש עוד אלפי ילדים שגדלו כמוני, זה לא הופך את האובדן לפחות כואב, במיוחד שאני יודעת איזה מחיר הוא גבה מהמשפחה שלי, מהצד של אבי כבר לא נותר לי איש.
"זה לא פשוט להתייתם מאבא בגיל שמונה וחצי ובו זמנית לאבד אמא שלא תפקדה בכלל ומשרד הביטחון לא היה שם בשבילנו לוודא אם אנחנו מסתדרים."
50 שנה אחרי, את עוד כועסת על מישהו?
כן, על משרד הביטחון ועל הממשלה שהשאירו אותנו ללא טיפול והשגחה רגשית ,נאלצתי להתמודד עם החיים ממשקפיים שחורים הייתי ילדה חסרת ביטחון ולא היה לי מי שייתן לי חיבוק חם והכוונה לחיים, לצערי אמא שלי היתה עלה נידף צעירה שהתאלמנה עם שלושה ילדים, אני נאלצתי לחיות בהישרדות .הן מבחינה רגשית ומנטלית . זה לא פשוט להתייתם מאבא בגיל שמונה וחצי ובו זמנית לאבד אמא שלא תפקדה בכלל ומשרד הביטחון לא היה שם בשבילנו לוודא אם אנחנו מסתדרים. בתור ילדה לא ידעתי לבטא את הכעס כי לא ידעתי מה בדיוק קרה. היום שאני קראתי וחקרתי ברור שאני כועסת על ההתנהלות הם לקחו את היקרים שלנו למלחמה, למדבר ולא דאגו לחיילים, ישראל לא הייתה ערוכה למלחמה ולכן היו המון אבדות, הלוחמים היו שם בתנאים לא תנאים וזה כואב.
דליה כחלון
דליה, (73) מאשקלון אמא לשלושה וסבתא לשבעה מתגוררת באשקלון, פנסיונרית.
אחיה עמיחי נודלמן ז"ל נפל במלחמה, בן 25 היה במותו.
את זוכרת את הדפיקה בדלת?
זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, זה סיפור מאוד מיוחד, אמי התקשרה אלי, אז עבדתי בבית ספר מעיין, הייתי מתקשרת אליה כל בוקר, באותו יום היא הקדימה אותי, היא התקשרה למשרד ומיררה בבכי, היא אומרת לי "דליה קרה משהו לעמיחי", אמרתי לה מה את מדברת שטויות, היא אמרה לי, חלמתי אותו אתמול בלילה, הוא הגיע אלי עם מדים, המדים היו מרושלים, נעל אחת השרוכים בה היו פתוחים, הוא אמר לי "אמא אני עייף ורעב", קמתי להכין לו אוכל, ואז התעוררתי. היא אמרה לי דליה קרה משהו לעמיחי, אני הרגעתי אותה ואמרתי לה שהוא חי, כי חברה שעבדה איתי בעלה גם היה איתו ומסר לי ד"ש ממנו, זה היה ביום שלישי ב23/10 ניתקתי את הטלפון. המשכתי לעבוד אך לא הייתי רגועה וביקשתי ללכת הביתה, זה היה בהפסקה של עשר. הלכתי לאמי ומצאתי את אמא בבית, והיא הראתה לי שקיבלנו גלויה מעמיחי הוא שלח אותה ב19/10 אמרתי לה את רואה הוא בסדר. ישבתי איתה עד שעה אחת, ההורים שלי התגוררו מול בית חולים והייתה מולנו שדרת פרחים והסתכלנו על אנשים עוברים. מסתבר כי אחרי שהיא דיברה איתי היא הסתובבה בשדרת החנויות וסיפרה לכולם את החלום שלה, כשאני באתי אליה היא כבר חזרה הביתה, ואז עבר הרכב של קצין העיר ואנו הכרנו את הרכב הזה, אנו עמדנו במרפסת וראינו כי הרכב פוסח על הבית שלנו, ואז שמענו שהודיעו למשפחת כהן, אמרתי לאמא שלי ראית הרכב עבר, הם הודיעו למשפחת כהן, כל השכונה הייתה בסערת רגשות, עזבתי את אמא שלי כי הייתי צריכה להוציא את הבן הקטן שלי מהגן, קילחתי אותו והאכלתי אותו, רגע לפני שהשכבתי אותו לישון, מצלצלים בדלת, אני פותחת את הדלת ורואה מולי את קצין העיר, הרב הצבאי, הרופא, וצרחתי בהיסטריה, נסעתי לאמי. ואז סיפרו לי כי אמא שלי הייתה על המרפסת וראתה את קצין העיר עולה, היא אמרה להם אין לכם מה להודיע לי, אני כבר יודעת מהבוקר, הם היו בהלם, ואז היא פרצה בבכי, אבא שלי היה בעבודה, רוני אחי היה בבית הספר, הוא היה בן 15 , אני ועמיחי היינו כל כך קשורים, הוא היה בן 25 במילואים, יש בינינו הפרש של פחות משנתיים, השבוע הוא חגג יום הולדת.
עמיחי עבד עם אבי בנגריה, במהלך השחרור שלו התקשרו אליו מהצבא שיחזור לקבע, והוא עשה קורס סמלים ואז העבירו אותו לבית ספר לשריון בג'וליס, הוא שירת עוד קצת בצבא, ואז השתחרר מהצבא, כמה חודשים אחרי, גייסו אותו למילואים.
מה סיפרו לכם? איך הוא נפל?
הם היו בשיירה, עמיחי היה רב סמל חטיבתי, הוא היה צמוד לשליש של החטיבה, התפקיד שלהם היה לדאוג לחיילים שלא יקרה להם כלום, הם היו בשיירה, הם בדיוק ירדו לכיוון התעלה באותו יום הייתה ארטילריה גדולה מאוד על כביש הסרגל והם היו על הכלים והתחילו להפגיז אותם, הם ירדו מהכלים ונפגע מפגז מרסיס בבטן, השליש היה לידו, קוראים לו יוני נוקד, עד היום אנחנו בקשר. קברו אותו בקבר ארעי בבארי, ורק אחרי שנה הוציאו אותו והעבירו אותו לקבורה בהר הרצל לבקשת אמי, כי הוא מאוד אהב את ירושלים. והוא אמר שכשהוא יתחתן הוא יעבור לגור בירושלים.
את זוכרת את הפעם האחרונה שראית אותו?
ערב יום הכיפורים האחרון שלו, ההורים שלי עשו שיפוץ בבית הוא הגיע אלי להתקלח, הייתה לו חברה, ברוריה, היא התגוררה במושב גיאה, הם כבר נרשמו ברבנות, ואז הוא הגיע אלי עם פרחים, התקלח, החליף בגדים לחג ונסע לתת לה פרחים לחג. ביום כיפור באחת בצהרים אני הייתי אצל חמותי עם הבן שלי ובעלי היה בבית הכנסת, ואז שמענו את האזעקה, לא חשבתי שיבואו לקחת אותו, הוא לא היה בבית, אספו אותו מחבר, מי שאסף אותו הוא גדעון גלעדי שנהרג יומיים לפניו, באותו מקום, בחווה הסינית.
הילדים שלי מכירים את כל הסיפור, אנו מדברים עליו המון, אתמול לקחו את הנכד שלי מבית הספר להר הרצל, הוא ראה באנדרטה את המנורה שלו דולקת, והוא שלח לי את התמונה, המון צירופי מקרים. כשעמיחי נפל, אמרתי לאמא שלי שאכנס להריון, יהיה לי בן ואני אקרא לו עמיחי, כשהיינו בבארי כבר הסתבר שאני בהריון, ועמיחי שלי נולד תשעה חודשים אחרי שעמיחי נהרג. חשבתי שזה יעשה טוב לאמא שלי, אך מסתבר שזה לא עשה לה טוב, היא לא רצתה לטפל בו, כמה שנים היא לא קראה לו בשמו, עד שביקשתי ממנה להפסיק. ההורים שלי לא שרדו את השכול, אמא נפטרה עשר שנים אחרי, היא הייתה בת 57 , אבא שלי נפטר 7 שנים אחריה. הילדים שלי אני מאמינה שיזכרו אותו תמיד, אני כל הזמן מדברת עליו, אין יום בחיי שאני לא נזכרת במשהו. 50 שנה אני עולה להר הרצל, 50 שנה אני עושה לו אזכרה, אני ואחי הולכים לישיבה ליד בית ספר אורט, כל שנה ביום האזכרות של הוריי ועמיחי אני לוקחת את הברכות, תורמת להם כסף והם עושים לי את הברכות.
"היה לנו מאוד קשה, הגלויה שהוא כתב, הוא כתב אותה כנראה בבוקר ונהרג באותו יום, כשהגלויה הגיעה הוא נהרג. "
ואיך הנצחתם אותו מאז?
משרד הביטחון הקציב לנו סכום כסף להנציח אותו ולא מצאנו מקום להנציח אותו, בכל מקום היה צריך הרבה כסף, אחי לא רצה ספרי תורה, הוא רצה משהו אחר.
היה לנו מאוד קשה, הגלויה שהוא כתב, הוא כתב אותה כנראה בבוקר ונהרג באותו יום, כשהגלויה הגיעה הוא נהרג.
50 שנה אחרי, את עוד כועסת על מישהו?
50 שנה אחרי, אני כועסת רק בגלל שזה היה ביום הכיפורים, ובגלל שהייתי מאוד קשורה אליו. קשה לי לראות את הסרטים על מלחמת יום הכיפורים, קשה לי לשמוע את הפאשלות שהיו, קשה לי לשמוע שאחי נפל ומשפחתי נהרסה בגלל פאשלות של האנשים הללו, הם לא מבינים את מידת הנזק שהם עשו למשפחות.