מחר אלפי תלמידים יפגשו בפעם הראשונה את המחנך שלהם, למחנך יקח זמן להכיר אותם ולהם יקח זמן להתרגל, אפילו אני, שכבר עושה זאת עשור שני, עדיין לומדת כל יום, ובכל זאת, איך אפשר לעשות את זה טוב יותר?
להיות מחנך זו לא עבודה, זו שליחות, אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה, אך אתם לא תאמינו כמה אנו, המחנכים, משפיעים על הילדים, גם שנים אחר כך. כל מילה שנאמר להם, כל דבר שנעשה עבורם, כל צעקה או עונש, הכל ייחרט ואולי גם יעצב אותם בעתיד. לא קלה היא עבודת המחנך, להיות אחד מול 32 תלמידים, ולא רק ללמד, אלא גם לראות, להרגיש, להבין, להתחבר, וכל זאת במספר שעות שהוא בכיתה. להבין שעבודת החינוך לא נגמרת לעולם, ושהילדים רואים בנו חלק חשוב מחייהם, בכל זאת, חצי מהזמן הם נמצאים בבית הספר.
לפני שלושה עשורים גם אני הייתי תלמידה מתבגרת, יש שאומרים כי הייתי תלמידה מאתגרת, מרדנית, צעקנית, ואחת שלא עשתה עבודה כל כך קלה למורים, אז יש כאלה שהתייאשו וויתרו עלי מהר מידי, ויש אחרים שהאמינו, התעקשו, והבינו כי כנראה יש כאן משהו שצריך רק לעבד נכון, בדיוק כמו תבשיל, שאנו המון זמן שואלים את עצמנו, למה אצל אחד הוא מצליח ואצל האחר לא, עם אותם פרודוקטים. להיות מחנך טוב, זו גדולה, להישאר חקוק בלבבות של התלמידים זו זכות וזו בעצם, לדעתי, מטרת החינוך. למה כל כך הרבה נכשלו איתי, בזמן שכל כך מעט, במקום אחד, הצליחו? מה הסוד של המורים שהיו לי ב'אורט אדיבי'? מה יש להם בארגז הכלים שאין למחנכים אחרים? למזלי, הם לא הפכו אותי רק לתלמידה טובה יותר, הם גם הפכו אותי למחנכת טובה יותר, ומנסיוני, והראייה שלי איך הם מטפלים בדברים, עיצבה את דמותי למה שאני היום.
לכן, כל פעם, לפני שאני מקבלת כיתה חדשה, אני לוקחת את רשימת השמות ומבינה שכל שם שם הוא לא מספר, הוא ילד עם חלומות, ציפיות, רצונות והמון המון חששות, אני מגיעה לבית הספר, שבוע לפני תחילת שנת הלימודים, ונפגשת לשיחה אישית מלווה במשהו מתוק לכל תלמיד, אני מספרת עלי, ואח"כ מאפשרת לתלמיד לספר על עצמו, לא תאמינו כמה עוצמות יש בשיחה כזו, כמה חומות אתם יכולים לפרוץ, ואיך אתם יכולים להפוך את ההתחלה שלכם בכיתה לטובה יותר. נכון, זה דורש זמן, אפילו הצ'ופר שמכינים, אפילו דף ההיכרות, והשעות של השיחות, זה אולי מתיש, ארוך ובימים הללו בכלל הדגל בים לבן, אז למה לעזוב את הכיף הזה ולהגיע לבית הספר? במיוחד שאני כבר מנוסה, 20 שנה במערכת? אז למה בכל זאת, אני לא מוותרת על זה אף פעם? כי היכרות ראשונית עם כיתה של 32 תלמידים בשעת מחנך ביום הראשון, היא לא באמת היכרות אמיתית? היא סתם, וייתכן ואם כך נתחיל את השנה, בראיית השלם ולא חלקיו, ייתכן שנפספס בדרך כמה חלקים, ואני לא מדברת על חלקי פאזל, אני מדברת על תלמידים, נשמות, ילדים מתבגרים במקרה שלי, בדרך למבחני בגרות בפעם הראשונה ומאוד מאוד חוששים. אז נכון, התגמול החינוכי לא משהו, נכון אולי גם יכנו אתכם פראיירים, אז מה? המעסיקים היחידים שלכם הם התלמידים, ואתם צריכים לדעת שעשיתם הכל עבורם, בכדי להפוך אותם לאנשים טובים יותר, במיוחד עם הקושי הקיים היום בדור הזה.
אז בנימה אופטימית זו, שתהיה לכולנו שנת לימודים מוצלחת ורצופה, ללא שביתות, קורונה או מלחמות.