סא"ל גלי וייס, האחות הראשית החדשה בבית חולים ברזילי הגיעה על מנת לעשות סדר, לשפר, לשמר והכי חשוב לסגור מעגל עם האיש שהאמין בה, פרופ' חזי לוי והיום היא יד ימינו, "מאז שסעדתי את אמי בגיל צעיר במחלתה, ידעתי שארצה לעסוק בסיעוד, וזה מה שאני עושה כבר כמעט 40 שנה."
בית חולים ברזילי ממשיך להתעצם עם לא מעט רופאים וצוות רפואי חדש, רובם מסתבר, לא מתגוררים בפריפריה וייתכן ואם היינו אומרים להם לפני עשור לבוא לעבוד בבית חולים 'ברזילי' הם היו מרימים גבה. בואו של פרופ' חזי לוי ל'ברזילי' שינה משהו במשוואה זו. תפקידה של אחות ראשית בבית החולים הוא בעצם לב העשייה, היא יד ימינו של מנהל ביה"ח, ועסוקה לא פחות ממנו. כשלימור שיינמן סיימה את תפקידה, פרופ' לוי התעקש למצוא את הטובה ביותר לתפקיד זה, הוא נזכר בעברו הצבאי עם וייס וביקש ממנה להיענות לבקשתו, לעזוב את תפקידה בבית חולים 'שערי צדק' ולבוא להיות הרוח הגבית והמקצועית שלו. ההחלטה לא הייתה פשוטה עבור וייס, אך היא מאמינה שהרבה מהצלחתה הצבאית היא חייבת לפרופ' לוי ולכן נענתה לבקשה, תוך שהיא מבקשת זמן להתארגן, בזמן הזה נוצר וואקום בתפקיד, ואולי גם קצת התרופפות נהלים, מה שהוביל את וייס ליצור תכנית עבודה חדשה, שייתכן ורבים לא אהבו אותה, "מה שחשוב לי שהאחיות מרגישות שיש להן על מי להישען, היתר לא מעניין אותי." ציינה וייס
מי את גלי וייס?
את וייס פגשתי במשרדה, ניגשה אלי בחיוך, והתחילה לראיין אותי עוד בטרם הספקתי לשאול אותה שאלות, משהו בשיח איתה היה מיוחד, לא רבים האנשים שמסוגלים ברגע הכי עמוס לעצור רגע, לחייך וליצור פניות מקסימלית לאדם אחד. וייס (59) נשואה ואם לארבעה וסבתא לשני נכדים, מתגוררת בקיבוץ נען, אך נולדה באילת, "אילת די מזכירה לי את אשקלון, לכן אני מרגישה סוג של סגירת מעגל." וייס, בת לאב הונגרי ניצול שואה ואם ממוצא תימני, יש לה עוד חמישה אחים. כשהייתה בת 4 אמא שלה חלתה בניוון שרירים ובעצם היא הפכה להיות סוג של מבוגר אחראי, במשך שנים טיפלה וסעדה את אמה, מה שהגביר אצלה את הרצון ללכת למקצוע סיעודי. "ההורים מאוד עודדו ללמידה, לא היה הרבה כסף אך היה המון תרבות בבית, אני מדברת על כך ומרגישה עצובה, אמי נפטרה לפני מספר חודשים, אבי נפטר די מזמן, ופתאום הגעגוע למקום שעיצב אותי מציף אותי, אני עוד לא מתרגלת לחסרונה של אמי."
בגיל 18 יצאה גלי לעתודה לימודית, היא למדה לימודי סיעוד, תואר ראשון והחלה את תפקידה הצבאי כקצינה בחיל רפואה, משם התקדמה עד דרגת סגן אלוף ואז הייתה צריכה להחליט מה הלאה, להמשיך בצבא לדרגת אל"מ או לצאת לשוק הציבורי, תוך שהיא עובדת במקביל גם בבית חולים אסף הרופא וגם בצבא. "קיבלתי החלטה יחד עם ילדי שהגיע הזמן שאעזוב את המסגרת הצבאית ואצא החוצה, אני לא מצטערת על כך, קיבלתי תפקיד טוב בבית חולים 'שערי צדק' גם סמנכ"לית המקום וגם אחות ראשית, בית חולים שערי צדק הוא חצי פרטי לכן הוא שונה מאוד מבית החולים ברזילי. ואז, כשאני בת 58 , הגיעה ההצעה מפרופ' חזי לוי, שהוא המנטור שלי ולא יכולתי לסרב לה."
ואיך משלבים את העומס הזה עם משפחה?
למזלי, אנו מתגוררים בקיבוץ, כך שזה יותר קל, בעלי רופא מנהל שתי מחלקות בהרצפלד, וכעת יעבור להיות אחראי על ביקורי הבית, הילדים למדו בקיבוץ כך שהיה קל יותר, למעט הצעיר שבהם. כעת הם גדולים, שלושה נשואים, יש לי בן טייס, ושתי בנותיי הולכות בעקבותיי לתחום טיפולי, לא הייתה לי עזרה של הורים, כמו שיש להמון זוגות עובדים, ידעתי לקיים ניהול זמן נכון, וכך אני עושה גם עכשיו, לא מוותרת על חופשות משפחתיות עם הילדים, מעולם לא יצאתי לחופשה בלעדיהם, יש לי תאריכים חשובים שאני לא מוותרת עליהם ואני גם מגבשת את אחיי.
אז איך נראה סדר יום של אחות אחראית?
אני מתחילה את היום שלי בשעה שש בבוקר, לובשת חלוק, למרות שאני לא חייבת, ויוצאת לבקר במחלקות, ראשית מגיעה למקום הכי חשוב בבית החולים, המיון , שואלת איך עבר הלילה, האם היו תקלות, מודה לכל האחיות במשמרת הלילה, ואז ממשיכה למחלקות הפנימיות העמוסות ומשם מתחיל יום עבודתי, פגישות, מיילים, תכניות עבודה ועוד, ובכל הלוז העמוס אני משתדלת להשאיר את חדרי נגיש לכל מי שיש לו בעיה, או פניה כלשהי, גם אם אני לא נמצאת פיזית אני דואגת לחזור אליהם. אני מסיימת את עבודתי כאן כל יום אחרי השעה שבע בערב.
איך אחות ראשית יכולה לעשות קצת סדר בחדר מיון?
אנחנו כל הזמן על זה, אני בודקת את זה לא פעם, אפילו עשיתי מחקר על זה ואת התובנות הבאתי איתי.
איזה מחקר?
בתיזה שלי בדקתי את נושא הזרימה במיון בתקופת הקורונה, את הממצאים אפשר להשליך גם לשגרה. ניהול זרימת מטופלים מהווה אתגר עבור הנהלות בתי החולים ויעד מרכזי לפעילות שיפור. מגיפה מהווה אתגר למערכת הבריאות, ולכן כל התחנות שיש להן קשר עם זרימת מטופלים נדרשות להיערכות מחדש. המחלקות לרפואה דחופה הן הראשונות הנחשפות למקרים הקשים המגיעים לטיפול בבתי החולים, והן עדות מקרוב לקצב התפשטות המגיפה.
ומה הממצאים?
שלושה גורמים משפיעים על זרימת המטופלים: אסטרטגיה ניהולית, חוסן צוות, וויסות מטופלים
המנהלים: “אירוע כמו הקורונה הוליד מתוכו את הצורך למעורבות הרבה יותר גדולה של ויסות לאומי של האשפוז במדינת ישראל כשהמטרה העיקרית של הויסות הזה זה מיקסום עוד יותר של היעילות"
הצוות: "בעצם כל הגורמים שהיו אמורים להחליש אותנו בסופו של דבר העצימו אותנו והביאו אותנו למצות את היכולות בצורה מאוד-מאוד, מאוד טובה וגם ברוח של באמת באנו לתת את הכל, וזה משהו שמאוד-מאוד החזיק אותנו כצוות"
המטופלים: "עם הרבה מאוד חשש ועם הרבה מאוד אי וודאות שזה אולי היה מה שמאפיין מאוד את המטופלים של הקורונה להבדיל מהשגרה שרוב מי שמגיע לבית החולים מגיע עם תופעות קונבנציונאליות נקרא לזה, מוכרות. חבלות, מחלות, כאבים, תופעות שמיון יודע לקלוט"
ומה את לוקחת איתך מהממצאים הללו לעבודתך בברזילי?
אני מתכוונת ליישם מספר דברים: קבלת החלטות ועדכונים שוטפים בזמן אמת. שיתוף פעולה עם הגורמים המטפלים פנים וחוץ. ויסות לאומי של מטופלים בין בתי החולים ופינוי יזום של מטופלים לקהילה.
במה שונה בית חולים ברזילי ממקומות אחרים שעבדת בהם?
ראשית הוא מאוד שונה, אנשים לפני הכל, אני כל כך מאמינה בסלוגן הזה, כי באמת כאן ההון האנושי הוא מיוחד, כולם כל כך מקסימים, אכפת להם מאנשים, לא רואים במטופל סוג של תיק רפואי, אלא באמת אדם אנושי ומתייחסים בהתאם, זה בהחלט הדהים אותי. והנוף בכלל, גדלתי מול הים וחזרתי לעבוד מול הים, לכי תדעי, אולי אפילו אעבור לאשקלון יום אחד.
בינואר 2010 הצטרפה למשלחת הרפואית להאיטי כאחות ראשית. הם טיפלו במאות פצועים בבית חולים שדה שהקימו שם לאחר רעידת האדמה הנוראית שפקדה את המקום. מלבד לחילוץ עצמו היו בהאיטי אנשי משלחת עם תפקיד לא פחות חשוב: שמירה על השפיות הנפשית של חברי ההצלה. אחת מהם היא רס"ן קרן גינת, ראש ענף קליני במחלקת בריאות הנפש ומפקדת מתקן רפואי דרום.
"אני מאמינה בשאיפה למצוינות, בדוגמא אישית ובניהול בגובה העיניים ודרך השטח. העצמת האחיות והקשבה לצרכים העולים בשטח, הן ברמת הצוותים הסיעודיים המטפלים, והן ברמת החולים ומשפחותיהם, מעודדת לעשייה סיעודית מקצועית עם חמלה ורגישות".
משפט לסיכום:
אדם צריך להאמין בעצמו ולזכור כי אין אני לי מי לי, רק מי שבאמת שואף ורוצה מגיע רחוק. אני לא מתכוונת לנוח אף פעם, גם כשאפרוש בטוח אתנדב.