היום בדיוק לפני 24 שנים אירע האסון הגדול ביותר בישראל, 73 חיילים וקצינים מטובי בנינו התרסקו למוות באסון המסוקים בשאר ישוב, 73 פרחים שנדמה שהמדינה כבר שכחה, בכל זאת, מה זה 73 בנים לעומת ראש ממשלה שאפילו שעברו יותר שנים מהיום שנרצח, לא שוכחים אותו – כנראה שהדם של חיילנו שווה פחות

אני זוכרת את ה -4 בפברואר 1997 כל כך בבירור, התמונות של העץ המתלקח בשאר ישוב והתרמילים הזרוקים בצד לא נותנים לי מנוח. 24 שנים מאז אותו לילה ארור, בו קיפחו את חייהם 73 חיילים מטובי בינינו. לכל אחד מהם הייתה משפחה, חברים ומדינה שלמה בכתה את לכתם. לצערי, גם משפחתי נחשפה לשכול בעקבות האסון הזה, אסון שחיבר את שבט אזולאי חזק יותר, שגרם לנו להבין עד כמה חשובה המשפחה והאחדות שבה, מאז 24 שנים אנו מתגבשים ונזכרים, בכל אזכרה ובכל טקס, אני לפחות שם, אף הקדשתי ספר ילדים לאסון הזה.

מתוך האזכרה אשתקד לאמיל אזולאי ז"ל בבית העלמין באשקלון

24 שנים, אולי העם שכח, אולי הילדים שנולדו אח"כ לא מבינים בכלל במה מדובר, אך משפחות שלמות לא יחזרו להיות אותו דבר. ולאחרונה, ככל שעובר הזמן, פרט ל'ידיעות אחרונות' שדואג להזכיר מידי שנה את היום הזה, בממשלה אפילו לא דנים בזה, בבתי הספר לא מזכירים אפילו את האסון הזה, היו גיבורים ונמחקו. העיקר ליצחק רבין ז"ל עורכים אזכרה שנתית כל שנה במליוני שקלים, אזכרה שהופכת לתעמולה פוליטית של השמאל נגד נתניהו והימין, בתי הספר מחויבים לציין את היום הזה, וזה נמשך שנה אחר שנה. מי קבע שהדם שלו חשוב יותר? נכון הוא היה ראש ממשלה, נכון הוא נרצח על ידי יהודי וזה דבר שיש להוקיע ולגנות, אך למה המוות שלו הפך למפעל הנצחה ארצי? למה את החיילים שלנו שוכחים יום אחרי שטומנים אותם באדמה, ואולי זוכרים אותם ביום הזיכרון, ולא כולם, כי הרבה עסוקים בקניות למנגל של יום העצמאות, למה לאסונות מהסוג הזה לא מקדישים גם איזו שעה בתוכנית הלימודים? לכל אחד מהפרחים הללו יש שם, אל תשכחו את זה. וגם לי יש שם – אמיל אזולאי ז"ל, בן משפחתי שנפל באסון המסוקים, והדעה האישית הזו באה לומר לו, שלא משנה אם הממשלה שכחה – אנחנו זוכרים תמיד. 

לצפייה בשיר לזכרו ולזכר הנופלים האחרים:

השאר תגובה