השבוע במהלך שיחה עם קבוצת בני נוער באחד התיכונים בעיר, נתקלתי בסיפורה של נערה שהייתה כל כך שקופה בבית הספר הקודם שלה, עד כדי כך שאיש לא הבחין בחרם שעברה, היום כשהיא כבר מועצמת במקום החדש, היא הסכימה לשתף, ואני שוב שואלת את עצמי, מה מטרת החינוך?
ביום שני השבוע נפגשתי עם קבוצת תלמידים בתיכון הטכנולוגי 'אורט אדיבי'. רציתי לשמוע מהם קצת על בית הספר ועל חוויות ההצלחה שלהם. בתום השיחה, ליוותה אותי חן, תלמידת כיתה י' במגמת אומנות הבישול וקונדטוריה. הילדה הייתה צמאה לדבר ואני הרגשתי את זה. עצרתי, הקשבתי ונתתי לה להרגיש כי עכשיו מה שהכי בוער לי זה לשמוע אותה. היא סיפרה לי כי מרוב שהייתה שקופה בבית הספר הקודם, אף אחד לא רצה לישון איתה באוהל בטיול השנתי, עד כדי כך שהיא זייפה שהיא אינה חשה בטוב בכדי שיחזירו אותה הביתה בלילה. הסיפור שלה החזיר אותי אחורה בשנים, לכיתה ו', כשלמדתי בבית ספר מרוחק מהבית, וחוויתי את אותה חוויה, רק שאני בניגוד אליה, אולי יותר חזקה, ויכולתי להעמיד את הבנות אז על טעותן והפכתי להיות החברה הכי טובה שלהן, אך לא כולם כאלה, וכאן נכנסת לתמונה דמות המחנך, מבחינתי למחנך תפקיד עצום במתן תחושת שייכות לילד, על המחנך לנסות ולעשות הכל בכדי שאף תלמיד שלו לא ירגיש מחוץ לחברה. עובדה, אותה ילדה שהייתה שקופה בבית ספר אחד, הפכה להיות ייצוגית בבית ספר אחר, מה קרה? האופי שלה השתנה פתאום? לא, היא פשוט הועצמה במקום אחר. אני לא באה לחלק ציונים למורים, אני חושבת שהמורים עושים עבודת קודש של ממש, אך כשמבקשים מהם כל פעם כל כך הרבה משימות שמונחתות עליהם ממשרד החינוך, שהמנהלים עסוקים ביח"צנות בלתי פוסקת ובגרפים של הישגים, איפה יש למורה זמן באמת לראות את התלמיד השקוף, הוא עסוק בלטפל בתלמיד המאתגר ולהעצים את התלמיד החזק, וכך נולדים כל פעם מחדש ילדים שקופים, ילדים שברגע אחד יכולים להיות המוחרמים הבאים, והחינוך כבר מזמן חוטא לתפקיד שלו. אל תתעסקו בלימודים ובהעברת ידע, הידע נמצא כולו היום ברשתות החברתיות בלחיצה על הכפתור, התלמידים זקוקים להרגלי למידה, לכישורים חברתיים ולערכים, את זה תיתנו בכמויות, אפילו אם לזה אין שום גרף שמודד הישגים, מה זה הישג לימודי לעומת הצלת נפשות? כל פעם שאני תוהה איך מצליחים להעצים ב'אדיבי' ילד שבמקום אחר היה בשוליים, אני נזכרת בהבדל בינם ובין מקיפים רגילים, הם פשוט לא רודפים אחרי אחוזי בגרות וגרפים שונים, הם לא נמדדים בזה, וכשאתה לא נמדד אתה מצליח לעשות עבודה חינוכית אמיתית. אני בטוחה שגם מורי המקיפים יסכימו איתי. אל תתנו למחנך שעת חינוך אחת בכיתה ותצפו שהוא יציל את העולם. משהו צריך להשתנות, אולי זה יקרה כשלא יתחלף כאן שר חינוך כל חודש וכששר החינוך יגיע באמת מהחינוך, ועד אז, נותר לקוות כי העתיד של ילדנו יראה טוב יותר, משום שאם הוא ימשיך כפי שזה נראה עכשיו, מערכת החינוך הממלכתית תפשוט את הרגל. ואל תראו את הילדים השקופים כ'ילדים מקולקלים', שצריך להעביר למקום אחר. חשוב שתזכרו דבר אחד כמאמר המשורר נעם חורב: "ילדים מקולקלים הם אלו שבסופו של דבר מתקנים את העולם."
