נועם מגידיש, תושבת אשקלון, הייתה בין אלפי החוגגים במסיבת הטבע ב'רעים' והצליחה להינצל מהתופת תוך שהיא רצה במשך שלוש שעות, רק כשהחלו להיחשף הזוועות מהטבח הנורא היא מבינה איזה נס היה לה.
נועם מגידיש (23) קיבלה ברגע האחרון כרטיסים למסיבה הכי נחשקת בדרום שמתקיימת כבר זו השנה השנייה, יחד עם בן זוגה ליאור, החליטו השניים ללכת, הם יצאו אל המסיבה בשעת לילה מאוחרת, ונועם לא ממש אהבה את המוזיקה בהתחלה לכן נשארה ברכב, מה שככל הנראה גם יציל אותה בהמשך. במשך ימים שלמים היא צופה בטלויזיה ורואה את הקורבנות מהטבח, אלו שרקדו לצידה, והראש מתחיל להבין את גודל האובדן, כעת כל בום מרעיד אותה, היא נזכרת ביריות שלא חדלו לרחף מעל ראשה כשהיא רצה בתוך שדה גדול שלא נגמר.
את יכולה לתאר לי בדיוק מה היה?
"השעה הייתה 6:30 בבוקר אני וליאור רוצים לצאת לכיוון האוטו מהמסיבה כי היה לי קר, אני רואה בשמיים יירוטים ומבינה שהמצב לא טוב, אני תושבת אשקלון אני מורגלת למצבים האלו אבל זה היה משהו אחר, משהו שאף פעם לא ראיתי. מאות יירוטים מעל הראש והבטן מתהפכת. נכנסתי להתקף חרדה התקשרתי ישר למשפחה כדי לראות אם בעיר הם באותו מצב. המוזיקה הופסקה, הכריזו שהמסיבה הסתיימה וברמקולים צבע אדום מהדהד. יצאנו לכורכר החניה.. אנשים התחילו להסתובב שם בפאניקה ותהו אם עדיף לנסוע כשיש ככה טילים ולהסתכן או להישאר בשטח הפתוח ולהשתטח. השוטרים לא נתנו לנו להישאר בשטח ופינו את כולם.. שמעתי ממישהו בחנייה שאח שלו לפני כמה דקות יצא לכיוון הכביש ומחבלים ירו עליו. שיתפתי את הקרובים שלי שבאו איתי למסיבה והם אמרו לי שכולם בפאניקה ונוהגים להגזים ולהמציא בייחוד שהם תחת השפעת סמים/אלכוהול.
ולא ראית כלום?
הייתה לי הרגשה רעה.. השוטרים נתנו הוראה לנסוע מבלי לעצור, אנשים יצרו פקק ולא הקשיבו, השוטרים צעקו שוב ״לנסוע לא לעצור״ ״לנסוע לא לעצור״, אנשים התחילו לדרוס אנשים ונסעו בפאניקה, אחרי שחברים שלי אוספים בקבוקי זכוכית ומוטות ברזל לתוך האוטו במידה ותהיה תקרית פתאום מבלי רגע שיכין אותנו לדבר הזה התחילו יריות מכל כיוון לכל עבר. השוטרים צרחו לצאת מהרכבים לא לקחת עלינו כלום ופשוט לרוץ. נסנו על נפשנו בהבנה מאוד פשוטה שהמוות לא מעבר לפינה, הוא ממש כאן. התחושות הפחד והאימה שחשנו בלתי ניתנות להסבר. לא הפסקנו לרוץ כמו משוגעים, אחד על השני, אחד עם השני. השוטרים כיוונו אותנו לדרך מילוט שהייתה נראית לא ברורה, הרגשנו לבד, הרגשנו מופקרים, הרגשנו כמו ברווזים שרצים למוות, הכדורים שורקים מעלינו והיריות לא מפסיקות. ממסיבה טבע זה הפך ברגע למסיבת טבח.
איך הצלחת לרוץ כל כך הרבה זמן?
במהלך הריצה היו פעמים שלרגע איבדתי את זה וכמעט התעלפתי, צרחתי ורציתי לוותר, ליאור דחף אותי ואמר שאין שום סיכוי שאני נשארת מאחור וחייב להתקדם. תוך כדי אנחנו כבר פוגשים אנשים שעשו חסימות עורקים, שראו חברים שלהם לידם נופלים, בדרך כבר כולם מתחילים להיפרד אחד מהשני.
חברים שלנו שהיו ביחידות מובחרות בצבא בינתיים המשיכו קדימה ומצאו מסתור זמני כדי לבצע חישוב סיכונים מחדש, התחבאנו בבור ליד עץ התקשרנו למשטרה ולצערי לא היה להם מה להגיד לנו חוץ מ״תמשיכו לרוץ״, החלטנו שאנחנו לא יכולים להמשיך לרוץ ללא נודע כי קיבלנו דיווחים שיש מחבלים בישובים לידנו. פתחנו מפות תוך כדי שאנחנו מקבלים דיווחים מבחוץ איזה קיבוץ הוא נקי ממחבלים ואיזה לא, אמרו לנו שמושב פטיש כרגע הכי נקי וקרוב אלינו, התקדמנו לשם, כבר לא רואים את הסוף, אנחנו הולכים ברגל תשושים וחצי מהזמן בריצה כדי לברוח מהירי. מצאנו ביער ברז מים והתחלנו למלא בקבוקים להמשך הדרך. במשך שלוש וחצי שעות אנחנו הולכים עייפים חצי כבר מיובשים בלי טיפת תקווה שהדרך עומדת להיגמר ואנחנו יוצאים מכלל סכנה. פתאום ראינו רכב מתקרב, ישראלי בתוכו. הסתכלתי עליו ואמרתי לו בבקשה תיקח אותנו מפה, הוא מבלי לחשוב פעמיים אמר ״תעלו מהר קיבלתי הודעה שאתם כאן ויצאתי להביא אתכם״, האדם הזה פתח לנו את ביתו, הוציא לנו המון שתיה ואוכל, אירח אותנו כיד המלך ונסע להביא עוד כאלו שהלכו איתנו בדרך. כשהוא חזר אנו כבר לא היינו. שני חברים מהמרכז באו לקחת אותנו, בשעה 13:00 כבר היינו בבית אחרי כל הסיוט הזה."
את מבינה שניצלת בנס?
רק עכשיו אני מבינה, אנחנו היינו באמצע, מי שהיה בהתחלה או בסוף המחבלים הגיעו אליו, עלינו הם דילגו, זה נורא מה שקרה שם, אני לא יודעת אם אוכל שוב ללכת למסיבה בעתיד. אני בטראומה, קשה לי, לא רק על כל החברים שאיבדתי, אלא גם על מה שאני עברתי, זה לא פשוט. אני שמחה שאמא שלי ישנה ולא ענתה לי לטלפון, הייתי סתם מדאיגה אותה. כשיסתיים המצב הקשה הזה אלך לומר הגומל בבית הכנסת.
גילוי נאות: נועם היא אחיינית שלי