דווקא בימים הללו, אנו צריכים להבין יותר מכל שאין לנו ארץ אחרת, לכבד את אלו שנפלו על אדמתה לא רק בשתי דקות דומיה, אלא בשמירה על מדינה מאוחדת ומשגשגת
התקופה בין יום השואה ליום העצמאות מאוד קשה עבורי, כאילו שהחללים היו הילדים של כולנו, אני לא מצליחה להתנתק מהצער של המשפחות השכולות, מהסיפורים על לוחמים כל כך מיוחדים שהיו ונפלו והשכול כאילו מחליט להתארח אצלי לתקופה של שבוע ימים. מצד אחד אני מודה לאל על כך שיש לי רגשות ואני יודעת לכאוב ולהוקיר את מי שנלחם על מנת שאני אוכל לישון בשקט, אך מאידך אני חוששת שהשכול לא ימשוך אותי למטה איתו, לכן כשמסתיים יום הזיכרון, אני אוספת את עצמי ונזכרת, "במותם ציוו לנו את החיים," להיות עצוב זה להיכנע לכל אלו המנסים להשמידנו, להיות עצוב זה לא להיות מסוגל להצמיח משהו מהאובדן, ולא זה מה שמצפים מאיתנו כל עשרות אלפי החיילים שנפלו על אדמת ישראל, הם מצפים שלא נשכח, לא נשכח לאהוב את הארץ שלנו, אותה ארץ שדמם נשפך עבורה, הם לא רוצים שנשכח את אהבת האדם ואת המורשת היהודית. ואני לעיתים שואלת, האם אנו מקיימים את צוואתם?
מה קורה אחרי יום העצמאות כשהדגלים חוזרים למחסן? כמה באמת אנחנו אוהבים את הארץ שעה אחרי יום העצמאות? ואיך זה ש-24 שעות אחרי שאנו מתייחדים עם הנופלים אנחנו שוכחים שוב כמה מיוחדת הארץ הזו, אותה ארץ שנקנתה בייסורים, אותה ארץ שכל כך חלמנו להגיע אליה, אך כשאנו כאן אנו בזים לה, "זה יקר, זה מושחת, קשה לגור פה, אין עבודה, יש חרדים, יש ערבים, יש חילוניים," ביזוי הדגל בהפגנות השמאל, שלא תמיד הם יודעים בכלל על מה הם מפגינים, ואותו דגל שאנו מורידים לחצי התורן ביום הכל כך עצוב למדינת ישראל, הפך לביזוי, השכול הפך למחלוקת, פתאום נציגי ציבור לא רצויים בטקסים ואין להם זכות להתייחד עם הבנים של כולנו.
המון שנאת חינם שרובצת בעיקר ברשת החברתי, אנשים שלא יודעים לפרגן למה שיש לארץ להציע ומאמינים כי הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, והארץ סופגת את ההשפלות הללו, שנה אחרי שנה, אנשים עוזבים אותה הולכים "להתעשר" בארץ אחרת ובאים להזדקן בה אחרי שאין להם כבר מה לתת לה, והארץ ממשיכה, ועוטפת את בניה, ללא תנאים וללא שאלות, ואני תוהה עד מתי? עד מתי תמשיך הארץ לשתוק ותקבל כמובן מאליו את כל ההשפלות מצד בניה היהודים, עד מתי? למה בזמן מלחמה אנחנו יודעים להניף את דגל המדינה בגאון וכשקצת טוב לנו אנחנו מזלזלים בו? אני מקווה כי ביום העצמאות ה-75 הזה, אף אחד לא יקבל כמובן מאליו את 75 שנות חייה של המדינה, ויתחיל להפנים כי כמו שהיא נלקחה לנו בעבר, היא עלולה חלילה להילקח לנו שוב, אם לא נדע לאהוב אותה מספיק חזק. חג עצמאות שמח.