יום הולדת למלאך אלחי

אלחי, היום לפני 26 שנים נולדת והפכת אותי לאמא וזה היה היום המאושר בחיי כמו בימים שאריאל ואיתמר נולדו. לא אתן לכאב התמידי להשכיח ממני את היום המיוחד הזה! אוהבת אותך בני ואתה חי בתוכי לעד!

להלן חלק מהדברים שכתבתי לזכרך בטקס התייחדות עם זכרם של חללי חיל הנדסה קרבית: מי שמעוניין לצפות שיעבור לשעה ו11 דקות הוידאו המצורף למטה.

״ערב טוב מכובדי,

משפחות שכולות, מפקדים, חיילים ואורחים.

אלחי שלנו, נולד ביום י"א בשבט תשנ"ה (11.1.1995) באשקלון, אחד הימים המאושרים בחיי, תינוק יפה תואר עם עיניים שחורות גדולות ושפתיים בצבע דובדבן, עיניים עם נשמה טהורה וחיוך שובה לב ואז ב3/4/2014 , 19 שנים של אושר נגדעו ביום אחד, בהודעה אחת, ברגע אחד "אלחי נהרג" .

אלחי שלנו, שירת בגדוד "להב" (603) של חיל ההנדסה, סיים את הטירונות כחייל מצטיין במחלקה ובאימון המתקדם קיבל את התואר "מצטיין פלוגתי". שימש כקשר מפקד הפלוגה (מ"פ), וכשהפלוגה החלה תעסוקה מבצעית בגזרת לבנון שימש דוגמה ללוחמי הפלוגה בכל משימה, וחבריו ליחידה כינו אותו "לב מזהב וכומתה מכסף". היו בו שאיפה למצוינות, כריזמה וכושר מנהיגות בד בבד עם נתינה, אופטימיות ויכולת להשרות רוגע וביטחון. יוסי המ"פ שלו אמר: "במסע הראשון אני לא אשכח איך התרגשת והיית נלהב בצורה שלא ראיתי לפני כן אצל אף לוחם אחר. כאילו חיכית לרגע הזה וידעת שזה שלך. רצת ביני לבין המ״מים להעביר הודעות ופקודות, כאיילה ששואפת לכבוש את הפסגות הגבוהות ביותר, ולא שכחת לרגע לבדוק מה שלום חבריך למחלקה ולתת להם מים בכל רגע שרק חשת שהם זקוקים לך" . אלחי שהוא האח הבכור לאריאל ואיתמר, נקרא על שם שני סביו, אליהו וחיים. אוהביו סיפרו שכמו שמו המחבר בין שניים, כך במהלך חייו הוא היה מחבר, מקשר ומגשר בין אנשים. לאלחי היו חברים וחברות רבים. הוא הצליח להתחבר בקלות לכולם, גם לאנשים יוצאי דופן או דחויים. איש לא היה "שקוף" בעבורו, והוא תמיד בירך לשלום כל אחד והתייחס בכבוד ובנימוס למבוגרים.

בתחילת אפריל 2014 השתתף אלחי במשימת תרגיל מבצעי ברמת הגולן, כשבסיומה התנדב לעזור בהחזרת הציוד, הוא נסע ברכב צבאי מסוג "האמר". וישב לצד חייל בודד, עולה מברית המועצות ומסיבה לא נודעת החליט להחליף אתו מקום ישיבה, כעבור כדקה, ליד קיבוץ מלכיה שבקרבת גבול לבנון, התהפך הרכב. ואלחי נהרג במקום והוא רק בן 19 בנפלו.

משפחות יקרות, אני לא צריכה לספר לכם מה התרחש ביום הנורא הזה: הכאב שלא ניתן לתאר במלים, געגועים שכואבים יום יום והרגשה שתמיד חסר לי ילד. אלחי בני, שחי חיים מלאים ב-19 שנות חייו, כפי שלעתים אדם בן 90 לא מגיע לזכות זו. למרות שהוא חי חיים מאושרים, הוא מת בגיל 19 ולא יגשים את חלומותיו, לא יסע לטיול אחרי צבא,לא יתחתן ולא יביא לי ילדים. אלחי בני הפסיק לחיות בעולם הזה ואני צריכה להמשיך לחיות?

איך מתמודדים עם חלל כזה שמורגש ברחם יום יום? בכל תא ותא בגוף? כאב ששואב את כל האנרגיות! געגוע, פתאום למדתי שגעגוע זה דבר כואב! אז איך הולכים לעבודה? איך מקשיבים לאנשים על השגרה שלהם? נותרנו מוכים תדהמה וכאב: כשאיתמר רק בן 12 ואריאל בן 14,לא מבינים מה קורה סביבם. רגע אחד הודעה על אחיהם שנהרג ורגע אחרי הבית מוצף אלפי אנשים. ואמא ואבא? לאן הם נעלמו? הם כאן פיזית אבל הם לא ממש כאן. הם לא פנויים להכיל הכאב הנוראי, הם צריכים להתמודד לבד. הם איבדו את האח הבכור שלהם, האח שהעריצו ואהבו. ובכן שנה שלמה נעלמנו, לא היינו, לא הכלנו, התערטלנו בכאב שלנו, מנסים להבין איך ממשיכים? ולפעמים אפילו שואלים: "ממשיכים?"

הורים יקרים, יכולנו להמשיך ולהישאב מטה, אל הדיכאון והכאב שאוכל אותך ולא משאיר טיפה של רחמים. אבל החלטנו, וכן זה עניין של החלטה. החלטנו שמגיע לבנים שלנו אבא ואמא נורמלים ולא איזה צללית של זיכרון של מה שהייינו פעם כשאלחי היה בחיים. החלטנו להפוך את הכאב לאהבה, לנסות לפחות. והמסע שלנו החל: אני רשמתי ללימודי תרפיה באומנות, כשאני מוכת כאב ויגון מהמקום הכי נמוך היתה לי אופטימיות ואמונה שאצליח והחלטתי להפוך את הכאב לאהבה ונתינה לכל אותם ילדים שקופים שאלחי כל כך אהב. מיכה בעלי המיוחד, החל לתזז בבסיסים ולעשות הרצאות בנושא תאונות צבאיות להעלאת המודעות ומניעתן. אלחי הוריש לנו את האהבה לים ולגלים ולכן החלטנו שאנו יוצאים למסע בכל שנה וגולשים במקומות הכי אקזוטיים בעולם! כשאלחי תמיד איתנו, בגוף , בנפש ובחוויה. וההחלטה הזאת גיבשה את משפחתנו והחזירה את החיוך והאהבה לתוכנו. הבנו שהעשייה והנתינה, עוזרת לנו להתמודד עם הטראומה, ולכן בנינו צימר לזכרו של אלחי ובו אנו מארחים בכל סופ"ש חייל בודד ומעניקים לו חוויה משפחתית חום ואהבה. משפחות יקרות, החלטנו לחיות! ומאז אנחנו כל קמים כל בוקר וחיים!

אלחי שלי, אהבה שלי, כל טיפת אהבה שנתתי לך, החזרת לי ולסביבה פי מיליון. כל דבר שעשיתי למענך, הערכת כאילו שעכשיו הורדתי לך את הירח – 'אימא, תודה' ובצירוף נשיקות וחיבוקים. אני כל כך מתגעגעת לרגעים הטריוויאליים – העזרה מכל הלב, הנשיקות החמות, הריח המיוחד והמגע של השיער שלך בין אצבעותיי. חסר לי המבט שלך שחודר פנימה לנשמה ועוטף את הלב, מטעין אותו באהבה ואומר 'הכול בסדר אימא'. חסר לי החיבוק עם הידיים המכילות שלך שעטפו את כולי במין שלווה שהקרנת. מתגעגעת לחיוך הממיס ולנשיקות המתוקות שלך. חסר לי הצחוק המתגלגל שלך שעדיין מהדהד באוזניי, הצחוק הזה שתמיד סחף את כולם אחריו ומלמד כל כך הרבה על האופי המיוחד שלך.

אלחי אנחנו בחרנו לחיות עם הכאב ועם האהבה אליך ואך שאר ילדינו. תמיד תישאר מוחשי בראש שלי ובלב שלי, האהבה אליך היא אין-סופית והגעגועים עד כלות הנשמה. אף אחד לא יודע באמת מה קורה שם למעלה, אבל בטוחה אני שאתה עם כל הנשמות הצעירות של הילדים והחיילים בני התשע-עשרה שנקטפו בדמי ימיהם. אני יודעת שאתה מקבל את פניהם בחיוך ומלווה אותם ומרגיע אותם ואומר להם עם החיוך הנצחי שלך: 'הכול יהיה בסדר'.

ולכם משפחת הנדסה קרבית, אתם משפחה מדהימה. הקצינים והחיילים הטובים ביותר שאנחנו פגשנו! הצניעות והענווה שלכם היא נר לרגלינו ואנו גאים שאלחי שירת ביחידה ובחיל של הנדסה קרבית! משפחה יקרה, שמרו על בריאותכם בתקופה זו, מי כמונו יודע שהחיים יקרים"

בתום הטקס כתבו לה: "מלי יקרה, ריגשת את כולנו היום ונגעת בכל אחד מ-700 הצופים שהיו היום איתנו בטקס מרחוק. תודה על הזכות ועל המאמץ לבוא

המשיכי לעשות טוב בעולם ולהעביר את הטוב הלאה.. תודה לך."