לפני מספר שעות, נטמן אבי וקנין ז"ל בבית העלמין באשקלון. נציגות האח"מים שדרשו את עזרתו בעודו בחיים הייתה דלה, אך נציגות האנשים הפשוטים בהם נגע הייתה רבה ומכובדת, כנראה שגם במוות יש דרגות, הדעה האישית הזו מוקדשת לאיש שהיה הלב של אשקלון.
אני לא זוכרת מתי הכרתי באופן רשמי את אבי וקנין ז"ל. אני רק יודעת שמאז ומתמיד שמעתי את שמו בבית, בגלל הקשר המשפחתי הרחוק (אביו ז"ל היה אח של סבתי ז"ל). הכרתי אותו יותר לעומק כשאחי נפצע ונותר נכה לפני 30 שנה. הוא היה זה שלימד אותו לחיות עם המגבלה ולהיות שמח איתה. מאז עברו מלא מים בנהר, הוא הלך לפוליטיקה, (מה שלא מאפיין את האופי הטוב שלו), הוא נבחר לשמש סגן ראש העיר, ודרש בתוקף את תפקיד הממונה על הרווחה, תפקיד שבדרך כלל אף חבר מועצה לא רוצה, משום שהוא לא ממש נוצץ והמון פעמים הוא גם כפויי טובה. אך אבי עשה זאת באהבה רבה, כאילו עכשיו הוא מינימום שר החוץ. היה מדהים עד כמה הלב שלו היה רגיש כלפי זולתו. אתה מצפה שאנשים שעברו חיים קשים כמו שלו, פציעה במלחמת יום הכיפורים שהותירה אותו נכה, מוות של אישה שהותירה אותו אב יחיד שמגדל שני תאומים, כל הדברים הללו לעיתים מקשיחים את ליבו של האדם, אך לא את של אבי. הוא צמח מכל משבר בדרך, הוא תמיד היה בתפקידים הכי רגישים, אם זה שיקום שכונות, רווחה או שיקום מקצועי, אין אדם אחד בעיר שהכיר אותו ולא הוקיר לו תודה. היום בהלוויה, ראיתי את האנשים הללו, את פשוטי העיר שהגיעו בכדי לומר תודה, מתוך 23 חברי מועצה, נתפסו בעיניי 2 בלבד (אברהם עשור ויורם גניש), ושני ראשי עיר בדימוס, (רוני מהצרי ואלי דיין). חשבתי שדווקא לאיש הזה מגיע שתעצור העיר מכל מלאכה, ויגיעו כולם לכבד, כנראה שאני נאיבית מידי. אני רק מאוד מקווה שהנהלת העיר למעלה, תזכור להנציח אותו כמו שראוי לאדם כזה. גיבור פעמיים, פעם במלחמה, ופעם בעשייה הציבורית. אני חושבת שזה בהחלט מגיע לו. אבי היקר, עברת לא מעט ייסורים ותמיד חייכת, היית פסיכולוג של הרבה אנשים בדרך, והדברים הללו יעמדו לזכותך תמיד. יהי זכרך ברוך.
