איך הפך חג השבועות האותנטי של מלחמות המים וארוחת הגבינות הקלה לחג של שואו מוגזם מידי לדעתי, ונטול מנהגי ילדות שהפכו לנו את החג לכל כך מאושר
חג השבועות הוא החג הקולינרי הכי טעים לטעמי. עוד משחר ילדותי, אני זוכרת איך היינו ממתנים לחג הזה, מתרגשים מהבורקס הפשוט, מהפשטידה ומעוגת הגבינה האפויה, אף אחד לא דיבר על קיש בטעמים, על מוקרמים מכל הסוגים או על גלילות חציל. היה פשוט, ופשוט היה טעים. הארוחה הייתה החלק המינורי באווירת החג, הריגוש הגדול יותר היה אחרי, הלילה, בו סיפרו לנו כי השמיים נפתחים, ואפשר לבקש מה שרוצים, משום שזהו חג מתן תורה, החג בו עמד משה על הר סיני, ובורא עולם התגלה אל העם, בפעם האחרונה. לכן יש אמונה רווחת כי בחצות הלילה, ניתן לבקש מה שרוצים, רצוי להישאר ערים בלילה זה וללמוד תורה. זה היה כל כך מרגש. והבוקר למחרת, בכלל חגיגה, מהשעות המוקדמות של הבוקר, אתה עומד עם דלי בחלון, מחכה שמישהו יעבור ומרטיב אותו, וכך במהלך כל היום, מתווספים ילדים, וגם מבוגרים שנותרו עדיין ילדים ומרטיבים אחד את השני, עם דליים, עם שקיות מים ופשוט רצים ומשפריצים. אווירה כל כך מיוחדת שהילדים של היום לא ממש זוכרים. כל דיירי הבניין משחקים ביניהם מלחמות מים, צוחקים, מתעצבנים, אך מיד סולחים כי מבינים שזו מהות החג, ואם הצלחת להישאר יבש באותו יום, סימן שלא יצאת מן הבית. לפעמים יוצא לי לראות את הסדרה 'שנות ה-80' במקרה היה שם פרק על חג השבועות, כאילו צילמו את נוף ילדותי בפרק זה, שכל השכנים במלחמות מים, השכונה רטובה כולה, ואין הבדל בין גדולים לקטנים.
הכל היה כל כך פשוט וכל כך קסום. שנה שלמה חיכינו ליום הזה. והיום, על מה אנו מסתכלים? על הלחץ לפני? על המיתוג של השולחן? על מחיר העוגות והקישים? ועל איך זה יצטלם באינסטגרם. קונים מכינים כמויות, ממלאים את השולחן בכל טוב, מבחר גבינות, מבחר עוגות, ואחרי כמה ביסים פשוט שבעים ומביטים אל השולחן המלא, ושוב נשבעים לא להכין כמות כזו בשנה הבאה. ואז מתחילים לקטר, איזה חג ארוך? תיכף שבת? שוב לבשל? הילדים מרעישים, אין סבלנות, אנחנו עייפים, והחג ומהותו שוב מתמסמסים, השמחה מאולצת ומתקבלת רק אחרי כמה כוסיות טובות של וודקה או יין, כבר לא מתרגשים מאווירת החג. מהמשפחתיות, מהביחד וכן גם משטויות של ילדים. פשוט עייפים משגרת החיים ושבעים מכל השפע שכבר הפך להיות מיותר ומחוצן מידי. אפילו את הזר והטנא כבר לא מכינים, מזמינים, כי צריכים להיות הכי מיוחדים בגן, ושום דבר כבר לא טהור. הבעיה היא שכל השפע לא באמת קונה אושר. כי הילדות שלנו, אני בטוחה שהייתה מאושרת יותר מכל ילדות של הדור הנוכחי. היה לנו מעט והיה הרבה, היה שיח, היו משחקים, הייתה תשוקה, ציפייה לדברים וגם עבודה קשה להשיג משהו. פחות זמן מסך ויותר זמן בחוץ, יותר עצמאות, יותר תעוזה ופחות הסתגרות וכעס. האם ישנם עדיין מקומות שנותרו אותנטיים? האם יש מקום בו אמצא באמת את מלחמת המים והכיבוד הפשוט? האם יש כבר משהו כזה פשטות? או שנמצא אותה כבר רק באלבומי הילדות. אז בערב החג, שנשב סביב שולחן ממותג שעלה כמו שכירות של חודש, ניזכר אולי לספר שכשהיינו ילדים היה פשוט יותר כיף. השאלה, מי יבין ומי יזדהה. ובנימה אופטימית זו חג מתן תורה שמח.