הזירה הלא פחות קשה בכל ה – 7 באוקטובר הייתה ללא ספק המיון של בית חולים 'ברזילי', אליו נהרו מאות פצועים, הרוגים ומשפחות, מראות קשים שלא הותירו עין יבשה והלם שלא יעבור כל כך מהר, ובין טיפול לטיפול יש גם לדאוג לדווח למשפחות ולדווח לעולם, על הדיווחים הקשים הללו הייתה אחראית איילת קידר, דוברת בית חולים, שהפכה בלילה אחד ללב הפועם של בית החולים, חזרנו איתה ל – 7 באוקטובר והחוויה עדיין קשה.
איילת קידר, דוברת המרכז הרפואי כבר למעלה מעשור רגילה למצב חירום. היא עברה את כל המבצעים שהיו בדרום, יודעת מה זה אר"ן – אירוע רב נפגעים, יודעת מה זה מתכונת חירום אך אף אחד לא הכין אותה למראות הקשים שחוותה ב – 7 באוקטובר, ועם כל החרדות, הלחץ, בן שגויס למילואים, היא תיפקדה בצורה מעוררת השראה מול כל האתגרים והעיתונאים שהגיעו מידי יום לבית החולים. כעת, שהכל מעט נרגע אך לא הסתיים, אנו יושבים איתה בכדי לשמוע ממקור ראשון על החזית הלא פחות מאתגרת בלחימה זו – בית החולים שהכי קרוב לתופת.
חצי שנה לחימה – האמנת שזה יהיה כל כך ארוך?
לא, אני חשבתי שצה"ל נכנס לעזה ותוך שבוע הכל נגמר והחטופים בבית, אני כל הזמן האמנתי שתיכף זה נגמר ולצערי אני עדיין לא רואה אור בקצה המנהרה. ואל תשכחי שבמהלך הלחימה היה לי בן בעזה, את מתפקדת כמו רובוט, זה הדיר שינה מעיניי, היו אלו חודשים קשים מאוד ולא נתתי לאף אחד להרגיש זאת בשגרה.
תחזרי איתי רגע ל 7 באוקטובר, איפה היית? כמה זמן לקח לך להגיע לבית חולים? בכמה חולים טיפלתם ביום הראשון?
כשמתחילות אזעקות אנחנו כבר יודעים את הנוהל, הכנתי תיק ואמרתי לחזי שאני פוגשת אותו בלטרון, כל הדרך האמנתי שזה שוב אירוע כמו קודמיו, דיברתי בטלפון עם החמ"ל, אני רואה שחזי לא עוצר באזעקות, מבקש ממאבטחים בכניסה להתלוות אלינו ולא הבנתי למה, רק כשהגענו הוא סיפר לי על המחבלים כי ידע שלא אתפקד אם אדע זאת בדרך. הגיעו לבית החולים באותו יום 380 פצועים, פתחנו מרכז מידע למשפחות, חדר הלם לא הפסיק לעבוד, הבגדים שלנו התמלאו בדם, לא האמנו שאנו מגיעים לדבר כזה, לא היה אירוע כזה מעולם. חשבנו שאנו מגיעים לעוד אירוע אזעקות. מתוך הפצועים היו 108 גופות שהגיעו למיון, ארבע משאיות קירור שהוציאו את הגופות, באיזשהו שלב כבר שלחנו את הגופות היישר למחלקה הפתלוגית בלי לעבור בחדר מיון, היו גם אזרחים שהביאו גופות ברכבם האישי. הגופות היו הרוסות, השחיתו להם את הפנים, זה היה נורא.
את רגילה למלחמות, כבר 12 שנה באשקלון, במה שונות המלחמות והמבצעים עד כה ממלחמת חרבות ברזל?
עברתי מבצעים, נכון שבהתחלה הייתי נבהלת מכל אזעקה, לאט לאט את מתחשלת, אך אירוע כזה לא חשבתי עליו, חשבתי כמה אזעקות כמה פצועים וזהו, זה לא נשמע אמיתי בהתחלה, את שומעת דיווחים ואת לא מאמינה, לקח זמן עד שהתמונה התבהרה, הטלפון שלי לא הפסיק, אנשים התקשרו אלי בכו בטלפון שאעזור להם למצוא את המשפחות שלהם, הלב שלי יצא אל כל אחד, כולם פה נתנו את הנשמה, אבל באמת הייתה בהתחלה אי וודאות וכאוס מושלם.
עד כמה באמת בית החולים היה מוכן בחירום?
את צריכה להבין, אנחנו תמיד עושים תרגילי חירום, אך בסדר גודל של 100 נפגעים, אף אחד לא התכונן לתרחיש כזה.
עד כמה הצוותים הרפואיים היו מוכנים לתת בחירום? האם היה מחסור בכוח אדם?
כל הצוותים הגיעו במיידית והתחילו לעבוד בלי לשאול שאלות.
כמה נפטרו בבית החולים?
ביממה הראשונה 108 נפטרו, רובם הגיעו כבר מתים, בסה"כ 117 נפטרים.
כמה חיילים קשים התאוששו ויצאו מבית חולים?
סה"כ טיפלנו מתחילת המלחמה ב 4,728 פצועים, מתוכם 1,365 חיילים, 3,318 תושבים
היו 100 פצועים קשה, 189 פצועים בינוני, היתר פצועים קל ונפגעי חרדה.
יש לך מקרה אחד שנחרט לך בזיכרון?
יש כמה, יש פגיעה של חיילת משדרות שנפגעה מרקטה, היא הייתה צלמת, היא נפגעה בראש, והיא נפטרה במיידי, ואז אני רואה את הטלפון שלה מצלצל, ועל הצג כתוב, אמא, אבא, נבו, אח"כ היתה כתבה עליה והבנתי שנבו היה הארוס שלה, היו צריכים להתחתן, זה קורע את הלב.
יש שני חיילי שיריון שהגיעו שהיו דומים לבן שלי, חזי לוי, מנהל בית החולים, לא נתן להם לצאת למיון עד שלא וידא את זה. יש חיילים שעד עכשיו אנחנו שומרים איתם על קשר.
משפחת תעאסה, גם הייתה זיכרון שלא אשכח, איך האמא הגיעה בוכה צועקת מחפשת את הילדים, הבאתי לה מדים של רופא, הילד בוכה לה, קרא לה מאמו, הוא היה צריך ניתוח בעין, והיא לא יכלה לגשת אליו, במקביל שמעה על הילד השני שנרצח בזיקים, זה היה קורע לב.
ובלילה, אחרי כל הטראומה הזו, בית החולים נפגע מגראד ואת לא יודעת מה לעשות, את מבינה שאת צריכה להעביר לעולם מה קורה פה, אין לך זמן להתמוטט, ראיתי בזה משימה לאומית.
בית חולים גם ספג פגיעות, איך זה השפיע על העובדים והמטופלים?
זה לא השפיע, החולים הרגילים שהיו בבית חולים שוחררו או הועברו למינוס 2 לא נתנו סיבה לפחד, נכון שלא היה נוח למאושפזים, אך היה בטוח. אף חולה או עובד לא נפגע בנפילות שנפלו על בית חולים.
חצי שנה אחרי, את יכולה לומר שעברנו את זה? או שאנו בדרך לגל נוסף?
אחרי מה שהיה ביום שבת חזר לי הביטחון שיש צבא חזק, אני לא יודעת מה קרה ב – 7 באוקטובר, עוד יצטרכו לחקור את זה, אך הפעילות בשבת החזירה לי את הביטחון במדינה ובצבא. אני מאוד רוצה שנהיה מאוחדים ונראה לעולם שאין על מדינת ישראל, ואנו צריכים להיות מאוחדים ולא מפולגים, ומי שצריך ללכת שילך בדרך דמוקרטית ולא בהפגנות, צריך להפסיק את זה כבר, ולזכור תמיד מה קרה לנו כשלא היינו מאוחדים.
רגע לפני חג החירות, מה היית רוצה לומר לתושבי אשקלון?
שידעו שהמרכז הרפואי ברזילי כל המהות שלו זה לטפל בחולים, וכשמגיעים לטיפול גם אם עמוס במיון, לשים לב איך מתנהגים ואיך מדברים, כי מאחורי כל רופא או אחות יש נשמה, אנשים לא חסינים. אני לא אומרת שאנחנו מושלמים, אנחנו חוטאים לפעמים בשיח לא טוב, אך אנו לומדים, אנו כאן בשבילכם ולמענכם והשיח צריך להיות מכבד, אני פה כבר 12 שנה כי אני אוהבת את העבודה שלי ואת העיר אשקלון, התחברתי אליה, אך חשוב לי שיראו אותנו ולא כל הזמן לפגוע בנו, ובאמת חשובה לי האחדות בארץ. מאחלת לכולנו חג פסח שמח וכשר שנצא לחירות אמיתית ונשכיל ונבין שאין לנו מדינה אחרת ואנו צריכים לשמור עליה.
